שלום, יש לך אורח (סיפור הסוואה, דהיינו Camo story)
עומד בחצר, אוחז בידי השמאלית עיתון, בזמן שאדיר ישן על זרועי הימנית.
"כוסומו של החדשות האלה," מסנן מבין שיניי למקום אותו אני מעריך כמיקומה של אנג'לינה.
"תינוקי (אנג'לינה קוראת למאסטר שלה 'תינוקי' וממיסה אותו משל היה חמאה על מחבת) אתה רואה מי עומד לפניך?"
"לא, אני לא רואה. אני קורא עיתון."
"אז תסתכל."
מסיט את העיתון ומסתכל. בחצר ביתנו, לבוש שחורים ומסופר בתספורת שנראית כמו תמהיל של מפעל פסטה שהתפוצץ ושל מפעל לייצור נקניקיות, ניצב עצם בלתי מזוהה. מחזיר את העיתון למקומו מול הפרצוף ומלטף את גבו של אדיר בכף ידי, נושק לאפו כדי לבדוק אם לא התקרר ומצמיד אותו חזק יותר אל חזי.
"אלי! (ככה היא קוראת למאסטר שלה כשהיא מאבדת סבלנות) אתה ערום!"
"נו באמת, רק עכשיו שמת לב?" מרפרף בעיניי לכתבה אחרת.
"לא, אבל יש לנו כאן אורח," אומרת בהנמכת קול.
"אורח," קובע מבלי לנתק את עיניי מהחדשות שנראות גרוע ואידיוטי בדומה ליצור שניצב מאחוריהן, "זה מישהו שהזמנתי לביתי. הדבר הזה נחת לחצר שלנו בלי הזמנה ואם הזין שלי מפריע לו שלא יסתכל."
מקשיב בחצי אוזן לשיחה בין ה"אורח" לאשתי, משתעמם ושוב שוקע בכתבה. צלצול פלאפון זוועתי קוטע את שיחתם. אנג'לינה מגניבה את ידה מאחוריי, מלטפת את ישבניי כדי להסיט את תשומת לבי ומחליקה מידי את העיתון.
"אופס..." אומר ה"אורח" תוך שהוא מנסה להתנתק ממראה הזין שלי שגדל לעיניו ומתרומם באיום של אגרוף קפוץ, "אני חייב ללכת, אחזור מאוחר יותר," מנתר מעל הגדר ונבלע בחורשה במעלה התל.
"מה זה הוא יחזור יותר מאוחר?" שואל אחרי עשר נשימות ובנימה רגועה, למרות שמרגיש איך הו?ריד שבעין גומע את הדם מו?ריד אחר ומאיים להתפוצץ, "הוא גר פה עכשיו? אני צריך לבנות לו חדר?!"
אנג'לינה צוחקת בזמן שאני מסתכל בפניו הישנים והשלווים של אדיר בניסיון לעצור את שטף הקללות שמטפסות במעלה גרוני (אני לא מקלל ליד ילדים) ומושכת אותי לפנים הבית. אני מוסר את אדיר לאומנת ושנינו יורדים למרתף. לא חולפות עשר דקות וקולה של האומנת נשמע בפתח ירידה למרתף.
"גברת, תגידי לבעלך (האומנת שלנו לא מדברת אתי אלא אם באמת אין לה ברירה. היא עוד תרעיל לי את האוכל. אני מבטיח לכם) שיש פה מישהו בחצר."
"תגידי לה שתשלח אותו למצוץ לעצמו," לוחש לתוך צווארה של אנג'לינה ומתענג על טעמה המתוק, "ושתפסיק לקרוא לך גברת."
אנג'לינה ביקשה מהאומנת להתעלם מנוכחותו של ה"אורח" ואנחנו המשכנו בשלנו. כעשרים דקות מאוחר יותר, האומנת הודיעה ל"גברת" שה"אורח" עזב והגברת מסרה לי כמובן, אבל וואללה איזה קטע מוזר. מה אנשים אשכרה מסתובבים בעולם, רואים בית נחמד ומחליטים שהדיירים ירצו לאמץ אותם?
***
סיפור אחר
החברים מתאספים בחצר ביתנו אחד אחד. מטפטפים מכל צדי השטח. מי מביא בקבוק, מי מביא פרחים ובקבוק ומי מביא שניים כדי שלא יחסר. משה כמו תמיד מגיע עמוס במתנות, חוכמה של אברך, יידע של היסטוריון ונחישות של איש מוסד (חתיכת טיפוס זה. אני עוד אספר על הפעם שהגיע בטנק וחנה על הדשא של אנג'לינה. אבל לא עכשיו). החברה מרוקנים כוסית אחרי כוסית, מספרים בדיחות ולא שוכחים לנאום את הברכות להולדת ילדים כדי שירד טוב יותר בגרון. משה מתרומם ממקומו.
"לאן?" שואל אותו כי לא בזין שלי שילך. משה מביט באנג'לינה במבוכה ומכיוון שהחבריה תמיד מקפידים לדבר אנגלית בחברתה, גם ביניהם, כדי להקל עליה את המעקב אחר השיחה, משיב: To the private facilities (מתקנים פרטיים), אחי.
"אין לנו כאלה בבית," מוכנית משיב.
משה תוקע בי מבט מהורהר, החברים מציבים את הכוסיות על השולחן ומביטים באנג'לינה חסרי אונים בזמן שסוחטת אך בקושי, בין פרצי צחוקה, את המילה "שירותים".
"בונה," טופח על גבו, "אתה מבריק בנאדם. לך תשתין בשקט, מצטער."
"אני מנסה להיות מנומס," מצטדק משה ומסמיק.
"אין בעיה," משיב וכדי לדלל את האווירה ולהביע את הסכמתי המלאה למושג החדש, מודיע שמיום זה ואילך אני לא רוצה לשמוע בסיומן של המשמרות אף למך מציע לחבריו להתחרות בהשתנה מגבעה לתוך פחיות ריקות של מנת קרב, "מעכשיו על כל חייל לשאול: מי מעוניין לגשת עמי למתקנים פרטיים. תתחילו לשנס את נימוסיכם, פראי אדם. כך נבלבל את האויב!"
***
עוד יותר אחר
לקראת סוף הערב אני מגיש את המתנה שלי לאנג'לינה. סט צלחות וספלים בהזמנה אישית, עליהם ציירתי בעצמי עם מכחול פרחים סגלגלים.
"זה כמעט china (חרסינה סופר עדינה)," אומרת בהתלהבות.
"מה הופך את זה ל'כמעט'"? שואל, מקיף את החמורים החצי שיכורים סביב השולחן במבט זריז ומוסיף: "סתם בשביל הידע האישי."
אנג'לינה מסבירה ארוכות את ההבדל בין "כלי הגשה" רגילים לבין הצ'יינה המקודש. ההתלהבות שלה והחיו?ת בתיאוריה מדביקים גם אותי ואני מעלה רעיון שאם כבר "מתקנים פרטיים", אזי במקום השתנה מהגבעה, אולי לא יזיקו לנו פחיות לוף מחרסינה עדינה. מישהו פורץ בצחוק ומדביק את כל האחרים. אחר לוחש, חנוק מאלכוהול ומהרעיון: "נראה אותך עושה מצ'יינה כף". אנג'לינה שלא מבינה, שואלת מה הקשר בין כפות מפלסטיק לבין פחיות ברזל. הציני שבחבורה פוער את פיו ומודיע, תוך שהוא אוחז בבטנו, שחלאס להכתים את מפות המשי עם מנות קרב ומדבר על סכו"ם זהב חרוט בראשי תיבות של הרמטכ"ל שהתחלף לנו עשרים פעמים בחודש אחרון. אבל אני משסע את שטף דבריו במבט ובתנועה גסה מתחת לשולחן.
"אנחנו מקפלים את המכסה של קופסת השימורים, אנג'לינה," אוחז בידה ומניח אותה על זיפי פניי שצמחו מאז הגילוח האחרון, "ומשתמשים בו בתור כף."
"ואיך אתם פותחים את הקופסא?" שואלת במבוכה.
"פעם פתחנו עם הסכין, כיום יש לנו קופסאות עם הצ'ופצ'יק כמו אלו שבמטבח," משקר.
"ולמה לא עם סכו"ם?" שואלת שוב בקול מבולבל עד כאב.
"כי זה עוד זבל להחביא, חמודה. אסור לנו להשאיר עקבות. הידיים מסריחות מכל מיני דברים. צוות של ארבעה על מרכבה אחת שלפעמים זקוקה לליטוף במקומות מלוכלכים," מנסה להפוך את הכל לבדיחה למרות מבט עיניה הרך והחמל בו משתקפת הרכבת שנסעה, "מה אני אעשה עם מזלג אתו אתמול אכלתי טונה? את יודעת כמה הוא מסריח בחום הזה?"
"אני מעולם לא חשבתי על זה," מציירת באצבעה על השולחן כתב חרטומים.
כמו טיפות של טל מעלה של בוקר, החברים נושרים אחד אחד, מישהו נפרד, מישהו מחליט שלא, הציני ממלמל שאנחנו שם כדי שלא תצטרך לחשוב על החרא הזה ועוזב גם כן. משה מניח את ידו על כתפי, כהרגלו קורא לי "אחי" ומתאדה. אני נושק לשפתיה, מוצץ מביניהן את רוקה ובולע, רוצה לינוק ממנה את הזיכרונות שאני מקבע בה. את הזיכרונות שלי.
"למה הם עזבו?" שואלת אחר כך.
וכיוון שהיו לנו מספיק זיכרונות ליום אחד - "כי ככה צריך," עונ?ה.
***
חתיכת סיפור
מתנצל על החוקים מתחת לפוסטים. בזמנו כאשר התחלתי לכתוב בבלוג מקביל, ביקשתי מבעל הבית למחוק את החוקים שהופיעו בסיפא של כל עמוד כי לא הרגשתי נעים עם העובדה שהתנוססו שם. לא ראיתי בהם טעם. אני לא כותב טוב מספיק כדי שמישהו ירצה "לגנוב", הנושאים עליהם אני כותב אישיים ולכן אם מישהו יאמץ אותם כי מדברים גם עליו, הרי שאראה בכך מצווה והכי חשוב – אנשים שנכנסים לבלוג שלי, מיד הופכים להיות חבריי ושוחרי שלום. והרי מי יטרח לקרוא על חיו של אויבו רק כדי לשנוא אותו יותר? זה מטופש. מסתבר שלכלוב גזירות משלו. הייתי מוסיף את החוקים בכותרת של הבלוג, אלא שאינם מאפיינים אותו, ולו אפיינו אותי, אזי הייתי מוסיפם בפרופיל. בסופו של דבר בחרתי באפשרות קופי פייסט בסיפא של כל פוסט. הם כתובים באותיות הכי קטנות אותן מאפשר הכלוב ואינם מחייבים את חבריי.
הסיפורים לא בהכרח קרו בסדר הזה וגם לא בהכרח קרו אלא אם כן.
© כל הזכויות לתכנים המופיעים בבלוג אשר מקורם בבעל הבלוג ו/או מטעמו ו/או שהועברו אליו, לרבות זכויות יוצרים, זכויות הפצה וכל קניין רוחני אחר, שייכות במלואן לבעל הבלוג. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, כל הזכויות על עיצוב הבלוג ועל אופן העיבוד וההצגה של התכנים בבלוג שייכות במלואן לבעל הבלוג.
התכנים בבלוג נועדו לשימושו האישי של הקורא בלבד, ואין לעשות בהם שימוש אחר כלשהו, לרבות שימוש מסחרי. אין להעתיק, לשכפל ו/או להדפיס תכנים כלשהם מהבלוג לצורך הפצה או פרסום בדרך כלשהי, בלא קבלת הסכמתו של בעל הבלוג, בכתב ומראש.
השימוש בבלוג נועד לבני 18 ומעלה והינו על אחריותו של הקורא. אין לראות בנכתב בבלוג ובעמוד התגובות תעתיק נקי של המציאות או הודאה מכל סוג, לרבות הודאה משפטית, חברתית או אישית.
