.
לא
אל.
אל תפסיקי לכתוב. אל תגמלי אותי כל כך מהר. אני אשבר לך.
איך הרסתי את הכל! הרי עכשיו לא נוכל לחזור ולדבר עליכם בגלל המתח שנטענו בינינו לתמיד. אני לא זוכר את נקודת האל-חזור. אני חושב שהיא לא הייתה קיימת, אנחנו עברנו לממד אחר בבת אחת, ללא מדרגות. פשוט עברנו כי ככה צריך. ואולי התמונות... אולי אלה היו התמונות ששלחנו זה לזו ועל כנפיהן פסחנו על-פני עולמות? לא הייתי צריך לשלוח, הייתי צריך לדעת שתבקשי אחרי שאתאר לך את עצמי והייתי צריך להתעלם או לסרב. אולי רק את העיניים.
כן, את העיניים הייתי שולח בכל מקרה, הן קפואות אבל הן בהירות ומעוטרות בריסים ארוכים וסמיכים כשל ילדה ורואים את הקמט הזה, העמוק כמו גיא בין הרים, שחרוט על מצחי ושכל-כך אני. גם אני מרגיש משל אני ניצב על פאתי תהום ושהינה אנחנו נפרדים. מתכווצת לי הבטן, אני במעלית והיא עוצרת בפתאומיות ובאותה פתאומיות דוהרת מטה והקרביים שלי נשארים בקומה מעליי ומנסים להדביק את הנפילה, טסים, נסים אחריי. אל תעזבי אותי, עדיין. איך אני כותב את המשפט הזה? מה אני עושה? הלוואי וייכרתו אצבעותיי, אבל אני ממשיך: אל תיקחי ממני את החלום, אל תיקחי אותו כל כך מהר. אל תקרעי אותו ממני, הפצע שהוא משאיר אחריו כואב.
מנגב את דמעותייך. ואל תבכי, אנא אל תבכי. כי אני כאן. כי אני לא הולך. אני לא מתקרב אבל גם לא מתרחק. ולא כי אני לא רוצה או לא מנסה, אלא כי אני לא יכול. אני לא יכול להתרחק ממך. אני לא מסוגל. אני נדבקתי בך, אני דבקתי בך ואת בי. אנחנו... קרה לנו, זה קרה לנו. אנחנו אשמים שקרה לנו, ואני הכי אשם. אבל זה קרה לנו וזה גם טוב ולא רק כואב.
כן, תגידי לי עכשיו שזה גם טוב, אני מבקש ממך, תגידי שזה גם טוב. שגם לך זה טוב כשבא לי אותך שוב ושוב, כשעדיין ולמרות כל מה שאמרתי, בא לי יותר. ושזה גם טוב ולא רק רע ולא רק כואב.
תעני לי בבקשה
אני מתחנן
זרקתי את תחנוניי לאוויר עולם. חשפתי והשלכתי אותם ללא נקודות למרות שידעתי שאינך שומעת עוד. את מלאה עד אין מקום בצער ובכאב שחוללתי בך, בי, בנו. מלאה-מרוקנת בכאב מהול בתשוקה ובאהבה, בכאב שהוא גם רע וגם טוב. והדמעות נוצצות על ריסיך בהתנצלות על נוכחותן, דמעות שמרגישות את עצמן לא במקום כי הכאב הוא גם עונג והעונג הוא הכאב. דמעותיך מתמזגות בשלי למרות המרחק, כמו שני תווים באותה סימפוניה או במיסה בה בטהובן הלחין את האדם כפי שאני מבין אותו: אדם ישר וכן קודם כל עם עצמו ואחר-כך עם אחרים.
אני ויתרתי על עונג ואת ויתרת על כאב, כי הויתור כאב ואחריו לא נותר דבר, לא נותר על מה לוותר. כמו כנסיה מרוחקת בה אמרתי תפילה, גם את עברת את הגבול ומשתייכת לדת אחרת עכשיו. דת שקיבלה את תפילותיי בזרועות פתוחות כשהייתי זקוק וכשויתרתי, נעלה את שעריה בפניי. את מחפשת אומץ, חזרת ואמרת, אומץ אמיתי בעיניו של עומד מולך ולא ויתורים גם לא למען יושר ומוסר. את מחפשת אומץ לוותר עבורך אפילו עליהם. ככה אמיץ רצית אותי, ככה ותרן.
גם אז לא ויתרתי עליהם, למרות שביקשת, והשארתי אותם מקופלים בארגז מצעים בין ציפות, כריות וסדינים, הרחק מהישג ידי. משנינו הסתרתי אותם בלילה ההוא שילווה אותי עד סוף ימיי כמוך שתישארי לידי. ולמרות שנגמר והתרוקן הארגז, אני ממשיך ולוחש את שמך כדי שתדעי שעליך איני מוותר. אנחנו נשאר במקום בו היינו אנחנו, מעל מצפון ומוסר המקופלים והטמונים בין מצעים: את בידיי ואני בידייך, שלווים ורוצים וחושקים וטובעים. שם ימצאו אותנו גם בעוד מיליוני שנים, מאובנים כמו שני חרקים בענבר, ויפנו אותנו אל האור וימדדו את ההילה ולא יידעו כמה עונג וכמה כאב קפאו בשרף של עץ צמיגי, בו התקבענו לנצחי נצחים.
לא מאסטרי ולא אמיץ ואפילו לא גמד, תמהיל של כולם ולא כלום. כל-כך רציתי לפתוח ניקפול שיספר לי עליך אך אף לשם כך לא אזרתי עוז. אני מחושב ונוקשה וסוגד לעקרונות של עצמי ופוחד להיות מישהו אחר. אליפלא כינית אותי בטעות. מושיט את ידי אל פניך היפים, המלוטשים, הפתוחים והמזמינים ומנגב דמעה סוררת שנחה בעיקול של האף. את רואה כמה אני אנושי? לא פלא ולא אמיץ ולא מהמם מחשבה או מראה. סתם אני.
אני מניח למה שקרה בינינו ומפסיק לנער אותו בינתיים. אולי מה שקרה אינו משתייך לדברים שדורשים ניעור, פירוק או הבנה, אלא בדומה לפנינים העדינות ההן ששומרים בצמר גפן פן יישרטו ומתרגשים למראה צבען השנהבי והמתחלף בשלל גוונים שעין אדם אינה תופסת, צריך להניח לו ולשמור ולגונן.
ועכשיו פתאום אני מבין את משמעות המשפט: "נפשי יוצאת אליך", כי היא יוצאת, היא קורעת את העור ואת עצמות בית החזה, היא דוהרת אליך. ואני לא יכול לעצור.
נושם כי הבטחת שאת כאן, כי ענית.
.
לפני 12 שנים. 17 ביוני 2012 בשעה 2:18
