אחרי שבוע מטורף חזרתי הביתה באיחור של לילה. היא המתינה לי על המפתן טרודה ומגועגעת. סיפרה שלא הפסיקה לרפרש את העיתונים הוירטואליים מחשש שמשהו לא טוב קרה. פעם ביקשתי לא לדאוג לי כי ממילא אוקפץ, וכי תמיד אאחר, וכי סביר לוודאי יקרה משהו. אני חוזר בי: לא רוצה שתפסיק לרפרש את העיתונים ולא רוצה שתפסיק לפחד ולחשוש. אני זקוק לדאגה שלה משל הייתה אוויר לנשימה, ואני זקוק לדמותה הזעירה על המפתן. עד כמה שהדבר ייראה מוזר, לא המטרה ולא הסיבה, אלא הידיעה שיש לי לאן לחזור, מעניקה טעם לעזיבה.
מניף אותה באוויר, נשכב על המיטה ומצמיד אותה אלי בלחיצה עדינה אך איתנה על ישבניה. מרגיש את קימורי גופה לאורך גופי, את עורה הרך והחלק על עורי ואת ניחוח שיערה סביב פניי.
"אם אירדם," אוחז במאמר בידי הפנויה, "שימי את המאמר על השולחן, כדי שלא יתקמט, אני חייב להחזיר אותו. ואל תשכחי להסיר את משקפיי."
"כן, גורוני," נצמדת אלי אף יותר, מניחה את ירכה על בטני ומתמזגת בי.
"וגם את השיניים שלי." מוסיף.
היא צוחקת. אני לא עד כדי כך זקן, השיניים עדיין קבועות בפי. אני צוחק אתה. הצחוק שלי מלווה בהתעוררות נעימה מתחת לסדין המכסה אותנו. בעמוד חמישים מסיט את המאמר ומביט בה מנמנמת על כתפי, ותוהה אם היא מבינה שכך אני רואה אותנו, אותה ואותי, גם בעוד מאה שנים.
