אני זוכר את היום בו השמעתי לך את השיר הזה בפעם ראשונה, כשעוד לא היה לנו בית אבל כבר הייתה גינה וסטרימר עם שיר אחד. את הסמקת כשאמרתי שבכל פעם שאני שומע אותו אני חושב עליך, ועוד יותר כשביקשתי להקדיש אותו לך. את חישבת את מיקום החדרים העתידיים ואני את מיקומו של עץ הלימון. אני הנפתי קווצה משיערות ראשך והסנפתי אותה מלוא ריאותיי, ואת ניסית לנחש את מחשבותיי. צדקת כשלא האמנת לי שאני אוהב אותך כמו שאף אחד לא אהב לפניי ולא יאהב אחריי, כי היום, בחלוף ארבע שנים בדיוק, אני אוהב אותך כל-כך הרבה יותר.
אני חושב שהכרונולוגיה התבלבלה והקפיצה אותי מילד לגבר ורק כשהכרתי אותך, נזכרה שמעולם לא הייתי נער מתבגר. אני רועד כשאת נוגעת בי ומגמגם כשמנסה להסביר את עצמי ואתמול שקדתי על טקסט, אותו קרעתי בהיחבא הרבה אחרי שכבר החלטתי להקריא. ואני מאושר מכל מחווה פתטית ונערית שמשתלטת עלי, גם כשהיא קושרת קשר על לשוני, או מתיזה דמעות של אושר מעיניי, או גורמת לי לחייך כמו מטומטם כי הבלחת במחשבתי.
בקרוב ניסע לליטא. אני אראה לך מקומות שלא שיערת שקיימים, אכיר לך את כל היערות, את העליים ואת המחטיים. אניח על לשונך גרגרי יער ואצבע את שפתיך בסגולים ואלמד אותך להבחין בין פטריות רעילות לבין המתחזות מפני אנשים. נחבק את העץ העתיק שגידרתי כשסימנתי סביבו את החלקה שרכשתי קצת לפני "עופרת יצוקה", ואת המקום בו חשבתי שקברתי את לבי, ואחר כך אוכיח לך שהמים לא קרים, ועד כמה עכורה לעומתם המילה "צלולים". וכשיפציעו איילות השחר, אכתוב לך טקסטים חדשים כדי לפצות אותך על ההוא שקרעתי. כדי שתדעי שלמרות שלפני ארבע שנים טענתי שלא נברא האדם שמסוגל לאהוב כמוני, בכל בוקר עם צירי זריחה, גם אני נקרע בצירי אהבתי.
