למרות שהיהודים שבינינו קיבלו חופשה, תכננתי ללמוד ולהשלים את החומר, אבל כשרוח צוננת נשבה מבעד לחלון והביאה עמה את ניחוחו הרחום של הסתיו, קראתי בשמה, בדרכי המורכנת והשקטה. ארך זמן עד ששמעה את קריאתי ועלתה אל עליית הגג. היא שאלה מה קרה (תינוקי) רק אחרי שחיבקה את ראשי בזרועותיה ונשקה לקרקפתי הגלוחה. פיזרתי את שיערה בידי והסנפתי אותו אלי.
"אני צריך מרחב," לחשתי, "אני מרגיש לכוד."
עצמותיה התקשחו לרגע, צוברות בלשַׁדּן את הגורל ואת הכניעה, ואז חזרו והתרככו בידיי. הרגשתי את המלחמה שניהלה עם עצמה, עד שאמרה: "סע, תינוקי."
כמעט התפתיתי לבקש ממנה לעזור לי לארוז כדי לראות אותה מוותרת עלי; כדי להרגיש את אהבתה אלי במלוא עצמתה ורק אחרי שאֶשְׂבַּע, לספר לה שהתכוונתי לטיול משפחתי. ויתרתי כשבעיניה חלף עדר של פרות קדושות: בדיחות חול אחרי מלחמה נועדו לאזרחים, לא לחייל.
"התכוונתי למרחב משפחתי," חייכתי, והוספתי מתוך צורך וללא רצון: "אבל לו הייתי מבקש מרחב גם ממך, היית מבינה, נכון?"
לקחתי אתי את הספר האחרון שגידי שלח לי: עונת המשוגעים של שבא סלהוב. קראתי אותו מכבר, כשערם כהרגלו את הספרים, אותם מניסיונו אוֹהַב, על הדלפק. את הספרים שערם אז החזרתי לו, כמובן, אחרי שקראתי אותם, וחלקתי אתו את חוויותיי האינטלקטואליות בהתאם. באוגוסט (בזמן שהייתי בעזה), גידי שלח לי עותק חדש, עם דפים דבוקים בצד העליון. "מתנה לחייל, שלא משנה כמה זקן ושועל יהיה בשדה הקרב, תמיד יישאר ילד מול אגדה" – כתב בפתק ששתל בין הדף הראשון לבין הכריכה.
כשישבתי על הספסל בזמן שאנג' שיחקה עם הילדים בפארק, והפרדתי את הצד הדבוק של העמודים באצבעותיי בכל פעם שסיימתי עמוד, אבדתי את היכולת לנשום. היה לי הכל: ספר שאני אוהב, הצלילים הנבלעים בהוויה העדינה והנקבובית של עלי השלכת תחת רגליי, ואשתי שמוכנה לוותר עלי כדי שאהיה מאושר. ואפילו את סאן פרנסיסקו פרושה על כף ידי, את האנשים העדינים שחיים בה ואת הפרחים השזורים בשערות ראשם (חלק ממילות השיר הנאמנות לאמת).
https://www.youtube.com/watch?v=ENrmULWKbeM
