קניתי אייפד אחד לשני הקטנים והם לא מפסיקים לריב. "תסתדרו חבריה ביניכם, תלמדו לחלוק, תלמדו להתחשב," אני אומר. אבל הם בשלהם: צורחים ובועטים וכל אחד קובע שהוא הראשון כי אתמול השני היה האחרון. "אי אפשר ככה," אומרת אמא שלהם, "נקנה להם עוד אחד למען ישכון בבית שלום." אבל אני עומד על שלי, כי שיעורים הנלמדים בהתחלה מלווים אותנו עד הסוף. היא לא מחזיקה מעמד וכשעוזי דורש אייפד משלו, שולחת אותו אלי כדי לדרוש דין וחשבון.
"אבא! אני רוצה אייפד משלי!" הוא צועק ורוקע ברגליו.
"ואני רוצה מיליון דולר!" אני משיב ורוקע בחזרה.
הוא נותן בי מבט מהורהר וחוזר אל אחותו להמשך מלחמה על הזכויות. אני מכריז על הפסקת אש ומציע שנעביר את הפעילות החברתית מאייפד לגן שעשועים על מתקניו הרבים שיספיקו לכל הלוחמים. האינדיאנית, אדומת הפנים מרוב בכי, מתאספת במהירות חיילית משהו, אך עוזי, אדום פנים לא פחות, מתעכב כדי להחביא את האייפד מתחת לכרית. בגלל מבטה המתחנן של אשתי, אני מבליע את ההערה על מעשה לא חברי שמעקצצת על קצה הלשון, ומושיב את כולם על מקומותיהם במכונית.
שעה אחרי:
עוזי ואני עולים בדרכנו אל מתקן מעט מפחיד. עוזי מסרב להמשיך לעלות והתנגדותו מסלימה עם כל מדרגה. אני מציע לו לכרות ברית חברים: אם נעלה ולא ירצה לרדת במתקן, נחזור למטה במדרגות. עוזי מתרצה ועולה עד הכניסה למתקן, מסתכל למטה ודורש ממני למלא את חלקי בהסכם.
"תראה איזה כיף לילדים שגולשים מטה!" מנסה לעניין אותו ולסקרן.
"לא רוצה, אבא!" ממשיך עוזי בשלו, "זה מפחיד!"
"תפסיק," לוחש כמעט בתחינה, "אתה הרי גיבור..."
הוא תוקע את עיניו הכחולות בתוך עיניי ואומר בהטעמה ולאט כדי שלא רק אשמע, אלא גם אקרא את שפתיו: "אני לא רוצה להיות גיבור!"
עוזי מסובב אלי את גבו הקטן ובגו יציב וגאה יורד במדרגות. אני רץ אחריו, אוחז בידו הזעומה ומתלווה אליו.
"אתה צודק," אני אומר, "אתה יכול להיות גיבור בלי לעלות על מתקן. למשל, תוכל להיות פיזיקאי ולזכות בפרס נובל."
"פרס?" עוצר על מקומו ושוב נותן בי את עיניו הנבונות, "כמה כסף זה?"
"קצת יותר ממיליון דולר!" אני מודיע בגאווה של אב שבנו זכה בפרס נובל.
"באמת?" הוא מחייך, "אזכה בפרס ואתן לך כדי שיהיה לך מיליון שכל כך רצית, אבא."
אני כורע ברך על המדרגה ואוחז את הגוף התמציתי בקטנותו בידיי, מצמיד אותו אל שברי ההתרגשות שסודקים אותי בו-במקום, אבל לפני שמספיק להודות לו על המחשבה, הוא מוסיף: "ואז תקנה לי אייפד משלי?"
********
אנחנו ניצבים ליד המיטות של הילדים. הם עדיין חולקים חדר אחד. אני מביט בפניה השלווים ומסניף אלי את ניחוח התותים שמדיף שיערה, סופר את השנים שחלפו ונזכר בזוטא משלל הזיכרונות שמקשרים וקושרים אותנו ליחידה אחת. כמה צעירים היינו כשנולדו, כמה חכמים היינו בעיני עצמנו, כמה התנגדנו לנבואות הזעם ובאיזו גבורה התמודדנו עם כל אחת ואחת מהן.
היא מטפסת אל חזי ומצמידה את אוזנה אל מיתרי הקול שלי. "גם אנחנו זכינו בפרס נובל", אומרת, "בפרס האהבה." "ששש..." מלטף את שיערה ביד פתוחה ומסדר את הרגל שלה בין רגליי כהרגלנו, "שעוזי לא ישמע."
