.
.
"אתה עדיין חושב שאני עשויה מזכוכית?"
"מעולם לא חשבתי שאת עשויה מזכוכית. את מורכבת מחומרים עליהם אפילו בן של פיזיקאי לא העז לחלום."
"חומרים שבירים כמו זכוכית," נאנחת.
"לא, לא בהכרח. יותר לכיוון חומרים שמעולם לא הכרתי. לכן אני זהיר."
"אבל אני שלך, אתה יכול לעשות בי כעולה על רצונך."
"אני עושה בך כעולה על רצוני. אני חוקר אותך, מתענג על המולקולות והאטומים ולא משנה בך דבר. אני רוצה שתישארי כפי שאת."
"ככה?" משחררת את שיערה מהסיכה הלוכדת. הוא נופל על כתפיה ומרקד על גופה הגמיש כשיבולים ברוח.
אני בולע את הרוק שנקווה בפי. מהופנט.
"כן," ממלמל מתוך שיכרון חושים שניחוח שיערה משרה עלי תמיד, "ככה אני עושה כעולה על רצוני..."
אני מסמיק, כובש את עיניי בקיר הלבן מולי, מגרש מהן את התשוקה ומחזיר לעצמי את השליטה על המצב.
"...כלומר, על רצונך," חוזר בי כשהדם, שהתנקז אל חלציי, חוזר לשצוף את האונה הקדמית, ואחרי מחשבה ורגע נוסף של מבוכה, חוזר בי שוב: "ככה את עושה כעולה על רצונך."
"זה אומר שאתה לא רוצה?" לוכדת את ירכיי בין ירכיה הפשוקות ונושכת את שפתי התחתונה, מוהלת את הדם ברוקה ויורקת לתוך פי הפעור.
היא משגעת אותי, אני לא יודע להבדיל בין מה שהיא רוצה לבין מה שאני רוצה.
***
הלבנה מציפה את הכרכובים בנוגה, צובעת בתערובת של אור וצל את המשעולים בלבי.
"היום הרגשתי כאילו היית אתי בכל מקום, זה היה מוזר," לוחש לתוך הנייד, "תחכי לי שאחזור?"
"ברור שאחכה, תינוקי, אתה שלי."
דמעות ממלאות את עיניי כשהיא אומרת שאני שלה, כי אין מודע ממני למחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור משהו שהוא שלנו, חלק אינטגראלי ממי שאנחנו... חבר, חברה, איבר.
***
היא נוגעת בפניי בשנתי. אני מרגיש אותה, המגע שלה נשזר בחלומותיי. הוא מרגיע אותי ומגרש את סיוטיי. כשאני מתעורר בבוקר ומבין ששוב היה לי קרי לילה, אני דוחק את לקחיהם האכזריים של החיים אל נבכי הנפש הכמוסים ביותר, אוזר אומץ ומבקש: תזכרי שגם כשאני חולם או רחוק ממך, או נראה מנותק, אני חי הודות לך ולמענך.
היא מכנה אותי תינוקי וגורוני, היא רועדת בידיי כשאני נוגע בה וכשהיא נוגעת בי, היא שואלת אותי אם טוב לי עכשיו ולמחרת דורשת ממני לבחור בחלק האהוב ביותר מבין כל מה שעשינו אתמול, כדי להבטיח לעצמה שהיה לי טוב. הייתי אומר שהיא נוהגת בי משל הייתי עשוי זכוכית. אבל אין זה כך כי אנחנו שונים.
בזמן שהתאווה מוסיפה לגבר עזות מצח, והוא אינו חושש עוד מדבר, אישה החרדה לנשיותה, ותהא אהבתה עזה ככל שתהא, נתקפת בהלה כשהיא רואה את עצמה פנים אל פנים מול הכורח להתמסר בגופה – דבר שעבור נשים רבות אין משמעותו אלא מעידה אל תהום פעורה בלי דעת מה מצוי במעמקיה.
לא הצלחתי להחליט איזה שיר מבין השניים יהיה מתאים יותר, לכן אני מצרף את שניהם:
&spfreload=1
