דמעות שוצפות את עיניי. אני רוצה לא לבכות או לפרוץ בבכי משחרר ולא יכול. אני תקוע בין מה שצריך לבין מה שמותר ולא מוצא מילים גם עכשיו, למרות שאני יכול להפסיק להתאבל על פי החוק. חשבתי שאם רחוק מהעין, רחוק מהלב, חשבתי שממרחק אלמד להתמודד עם הקרוב.
שם לא עצרתי לרגע וגם אחרי שלא יכולתי להציל וראיתי שהכל אבוד, המשכתי להלחם על חיי ילדיי. אבל כשחזרתי הביתה, נתתי להם שמות של חברים שנהרגו: בן, אילי, אדיר ובסוגרים עוז. אני מפיח חיים במה שאבדתי בשדה הקרב וחי את מה שאבד. משתנה ומתאים את צעדיהם לצעדיי. הם יולדים את ילדיהם כששלי נולדים, עולים בדרגה כשאני עולה, נושקים לנשותיהם כשאני נושק לשלי. אנחנו חולקים את המיטה ואת המזון שמאבד מטעמו בשבריר שניה שבין רגע בו אני מניף את המזלג, לבין השבריר במהלכו אני מניח אותו בפי. אני חי במקוטע, בין עצב לשמחה. כמו בסרט ישן בשחור לבן ללא קול.
אני בועט בהגדרות כשאתם מכניסים אותי לתוכן (אתה הלום קרב, תנוח אידיוט), כי אני עדיין לא מוכן להיקבר בעודי בחיים. יש בי ויש לי את היכולת להמשיך אל המקום ממנו אולי גם אני לא אחזור, בצעד אחד עם כל מי שאבדתי עד כה. גם אם בכל פעם שאני חוזר בחיים, אני גורע מעצמת הטרגדיה והופך אותה ליד הגורל. לשטות.
בביקור האחרון אמו שאלה: "למה הוא מת ואתה עדיין חי?". לא השבתי. היא צדקה כשאמרה שלולי מת היה אדם גדול. הוא היה ילד מחונן עם עתיד מזהיר לפניו. לא חזרתי אליה יותר כי הבנתי שאני לא רצוי. לא סיפרתי לה שקראתי לבני בשמו כדי שלא תדע שאני מבקש מחילה על כי נותרתי בחיים, וכדי שלא תתאבל עליו פעמיים אם אמות.
***
היא מחבקת את ילדינו כשאני מתעטף בטלית ועולה אל הגג. יום הזיכרון מאחורינו, בארץ הקודש חוגגים את יום העצמאות. ולמרות שהקיץ כבר כאן ועמו היובש המתיש, היא כורעת ואוספת בידיה את הטיפות שמטפטפות מפיית המרזב.
אני כמו תמיד לא יודע איזה שיר לחבר והפעם בוחר בבסיסי ביותר:
