אין לו לאדם פרק חיים אחד ויחיד. פרקים רבים יש לו, הערוכים בזה אחר זה, וזהו שורש סבלו – שאטובריאן.
אני לא מצליח לחמוק מהתחושה שחיי לא יכולים להתקיים בלי אנג'לינה. אני מרגיש אותה בעתיד ואפילו בעבר, טרם הייתה. הכל סובייקטיבי, אמרו הפילוסופים. אובייקטיבי לא קיים.
ג'ורג' ברקלי: התחושות או המושגים השונים המוטבעים בחושים, אי אפשר שיימצאו, אלא ברוח התופסת אותם.
למעשה, עד כאן אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד, אבל אני מחויב לשמור על חוקי האינטראקציה ולהסביר את עצמי. ואני יודע, למעלה מכל ספק, שככל שאסביר את עצמי, אפול למלכוד האובייקטיביות. ושתמיד יופיע המגיב/ה שיטענו שלטעמם (המתיימר להיות אובייקטיבי) מה שאני עושה, הוא לא פחות ולא יותר מהתעללות, מהשפלה, משוביניזם ומשאר שטוטיזם אחר.
הכתיבה והחשיפה מעייפות אותי. אני לא כותב בלוג דעה, כי לדעתי הנומינליסטית, אין קיום לדעות. קיימות תחושות ורגשות, תת מודע, ומושגים נרכשים ומולדים. לא יותר מכך. כרגע בעיניי אני משעמם ולכן כדי להפיג את השעמום, אפרסם את זה:
גם אני יודע להיות גס, אפילו מאוד, מול מישהי קרובה או מול אישה קנויה שמוכרת אהבה פר שעה, ורק אם היא הסכימה מראש, ולעולם לא כתנאי לשירות. נשמע מסובך, אני אסביר. כשהיא מגיעה, אני מניח את הכסף על הדלפק בכניסה ומבקש ממנה לקחת אותו רק ביציאה, לרוב הן מסכימות. ואחר כך מבקש רשות להיות גס מילולית (בלבד!) תוך שאני מבהיר שגם אם תסרב, הכסף יישאר שלה כשנעשה משהו אחר במהלך השעה הזאת, משהו לא בהכרח מיני.
זה לא עושה לי טוב. כלומר, זה עושה לי טוב כמו שגירוד של פצע עושה טוב. בהתחלה אני מרגיש הקלה, אחר כך מתפתח זיהום.
את פותחת זוג עיניים ושואלת למה. את לא מבינה למה אני נחרד כשאת כותבת שחייך אותך לקרוא שפינטזתי שאני ״מזיין״ אותך בחצר האחורית מאחורי קיוסק. אנחנו עשינו אהבה, קיימנו יחסים, הכי נמוך זה השתגלנו. אנחנו התחברנו, רציתי אותך כל כך עד שרציתי יותר, מעבר לבחוץ, רציתי גם את מה שיש לך בפנים. רציתי להיות הכי קרוב לתמימות שפיתתה אותי אליך ושנכנעתי לה שם במקום, ליד הקיוסק, טרם משכתי אותך אל החצר ונמהלתי בך. אבל אנחנו לא ״הזדיינו״.
למה לא להזדיין?, את שואלת. כי יש משהו כוחני בלהזדיין. אם ארשה לנו להזדיין, ארשה לעצמי לזיין. לבצע פעולה כוחנית, פיזית, להזדווג במטרה אחת: פריקה של מיניות.
את זוכרת את הגבר ההוא שסיפרתי לך עליו? המוסרי והמתענה כי הפנטזיות שלו סותרות את מי שהוא רוצה להיות? גבר שמפנטז איך הוא גורר את האדמונית מהכספומט לתוך החצר האחורית מאחורי הבנק. הוא כבר ראה את החצר, כבר בדק אותה, הוא יודע שהוא יכול וזה עניין של החלטה ברגע שאדמונית כלשהי תהיה שם לבד. הגבר הזה שמתכנן את הכל רק כי התכנון הוא הקרוב ביותר להגשמה שאי פעם ירשה לעצמו. הוא רוצח אותה בסוף, הרבה בסוף, אחרי שהוא מתעלל בה, מזיין אותה, מכנה אותה בשמות גנאי מיניים, גומר עליה ובתוכה, מאלץ אותה לומר לו דברים, יונק מהשנאה ומהכעס שלה, מפזר תקוות קטנות שמפתות אותה להתנגד לו, לנסות להימלט, כמובן לשווא; כמעט מסכן את עצמו כשמעניק לה פתחי מילוט רק כדי שתנסה להשתמש בהם, רק כדי לגדוע את התקווה שלה ברגע התשעים ולינוק מהאכזבה שלה, מאובדן תקווה שרק לפני שבריר של שניה הציתה את עיניה. הגבר הזה, לעולם לא יגשים את הפנטזיה שלו כי הוא מודע לה, הוא זהיר משל מישהו פיזר קליפות ביצים תחת רגליו. הוא מפחד לנשום חזק מדי, הוא מפחד לדבר בקול מדי, הוא רועד כשהוא נוגע בנשים, הוא לא משתמש במילה ״לזיין״ אלא אם הוא מתכוון אליה, כי הוא מודע לעצמו ולמפלצת שבתוכו.
הגבר הזה, הוא אני.
***
רגעי משבר מפיקים מאנשים חיות כפולה ומכופלת. ואולי בצורה תמציתית יותר: אנשים אינם מתחילים לחיות את חייהם במלואם אלא כשהם בגבם אל הקיר. שאטובריאן.
היא שותקת כשאני מספר על הפיגועים. מיידע אותה שאולי אאלץ לחזור שוב, בלעדיה. ואז רצה לנקות את החלונות. מבקשת ממני שאשוב אליה בשלום ומסרבת, סובייקטיבית, להשלים עם כך שלחלונות מותר להישאר מלוכלכים ולי למות.
הדברים שאנו מסתכלים בהם אינם כשהם לעצמם, כפי שאנו מסתכלים בהם... אם נסלק את הסובייקט, ואת הטבע הסובייקטיבי של החושים, או-אז ייעלמו כל אותו הטבע, כל היחסים של המושאים בחלל ובזמן – קאנט.
