אני זוכר ילדה קצת מפוחדת, קצת אמיצה, קצת חכמה וקצת טיפשה. קצת ממי שהיא היום וקצת ממי שהייתה לפניי. אצבעותיה אחזו בידי בחוזקה, ולמרות שידה נותרה רפויה, כשגירשתי אותה מעל פניי, צלקות אחיזתה נחרטו בעורי.
עשיתי אותה שלי על הגג, אחרי שקראתי לה לרפא את הצלקות שהותירה אחריה ועל הדרך את אלה שהותירו אלה שהיו לפניה. היא קראה לי "תינוקי", אני קראתי לה "אנג'ל". אמרתי לה שהתגעגעתי אליה למרות שלא נפגשנו מעולם. היא לעגה לי וכינתה אותי דובון טיפשון, שרטה אותי כשהדבקתי את הפרח שלה אל פניי וביקשה שאפסיק כי אם תגמור, לא תהיה דרך חזרה. היא הייתה בת 17 כשהתביישתי לאהוב אותה, כשהתביישה להיות אהובה.
אני מקיף אותה בצמר גפן של גופי כי מי שנכווה ברותחין, נושף על פושרים של זולתו, והיא מחדירה את אצבעותיה לתוך פי ושואלת אם טוב לי, תינוקי, אם אני מאושר. אני לועס את בשר אצבעותיה ומרגיש איך הדמעות זולגות מזוויות עיניי מטה אל הכרית תחת ראשי. שומע אותן נספגות בנוצות ברשרוש נעים. הן תשארנה אחריי, ואחרי שאמות תהיינה לאגלי טל בצבע כסף על הקורים של חיי.
"טוב לי, אנג'ל, אני רואה כוכב," לוחש, פושט אליו את ידי.
היא צוחקת, אני נרדם.
אני מעדיף כאן כמובן
