לפני שש שנים, כשחייתי בבקתה רעועה על חשבון צבא הגנה לישראל, אננה ואני ישבנו על הגג של הבית שלי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה צופה לי העתיד, כשמאחורי גבי ניצבה עופרת יצוקה ולעיניי התפרש גבול לבנון עם כל ההפתעות שטמונות בו. אננה הייתה חברה שלי במשך שלושה (או ארבעה) חודשים. אהבנו אני חושב, בצורה לה היינו מסוגלים. אני אהבתי את הקוקטיות הנשית שלה, בעזרתה שלפה את הארנק מהכיס האחורי של מכנסיי; והיא אהבה את העובדה שתמיד כשחיבקה אותי וכינתה אותי "גדול שלי", מצאה בכיס האחורי ארנק ובו שטרות בהם רכשה לעצמה שמלות יפהפיות, ודגמנה לי אותן. הן נקנו ממני ועבורי, וגם אם לא, זה מה שדמיינתי לעצמי והיה לי טוב ונעים בתוך האגדה. הייתי כלי משחק שלה לא פחות ממה שהיא הייתה כלי משחק שלי. לצערי, שברון הלב שהרגשתי כאשר נטשה אותי (היא לא עזבה, היא נטשה) היה אמיתי. ושם, על הגג, כששנינו מנדנדים את הרגליים שלנו באוויר והיא מפעם לפעם מנשקת אותי ומכנה אותי "גדול שלי", וצוחקת אתי הנמס לתוך שלולית של אסירות תודה, היא השמיעה לי מספר שירים של זמרים אהובים. הקשבתי בחיוך וציינתי שהם מאוד... אה... נחמדים (?)
"לא נכון, גדול שלי! אתה ממש לא אוהב אותם, רואים עליך! אז מה אתה אוהב?"
שפשפתי בידי את הבנדנה שהייתה כרוכה סביב ראשי עם הקשר מעל המצח, באופן אותו אננה כינתה "כמו מנקה הולנדית מזדקנת", ואמרתי: "את EMINEM."
"את מי?" אננה פתחה זוג עיניים יפהפיות בצבע בהיר בלתי מוגדר, "בן כמה אתה, אליפל?"
אין לי מושג בן כמה אני, אליפל, הגדול של אננה והתינוקי-גורוני של אנג'לינה. אני כנראה כמו האוויר, נמצא כאן תמיד ובכל רגע נולד מחדש. ועבור כל אחד שעבורו אני מישהו, אני מישהו אחר.
מאוחר מדי, כשכבר הייתי של אנג׳לינה, נפגשנו שוב. הרגשתי ריקנות ונוסטלגיה נעימה והיא אמרה ששיניתי את חייה, ושלמרות שעזבה, לקחה אתה הרבה מאוד ממערכת היחסים שלנו, שפקחתי את עיניה ולימדתי אותה מה זה להיות אהובה. היא חיטטה אחרי הארנק שלי, הפעם אחרי הארנק ששמרתי בלב. אבל רפפות התריס של הגדול שלה נסגרו מכבר והארנק התרוקן. גם ממנה וגם משטרות.
אני לא יודע מדוע נהגה בי כך ולא אחרת. אבל היה לנו כיף כשהיינו ביחד. לי היה כיף. היא הייתה בחורה נהדרת. יפה (דוגמנית), נבונה, מצחיקה, טובה במיטה. מאוד מפתה. מאוד קוקטית ונשית. אהבתי להתפתות אחריה, אהבתי להיפגע. אהבתי את השריטות ששרטה אותי בגלל האופן בו שרטה. הכאב שלה עורר אותי לחיים. נזקקתי לה כפי שהיא. אבל היא לא הבינה אותי עד הסוף. לא כי לא יכלה. היא יכלה, הרי אמרתי שהייתה נהדרת. אננה לא רצתה להבין אותי עד הסוף, כי אננה שמרה על עצמה מפניי. הייתי סוער מדי עבורה. אני לא איש הטרקלינים ששותה קוקטיילים במסיבות של מעצבים ודוגמניות. אני חייל. אני שותה ויסקי ובירה, לוחץ ידיים חזק מדי, מחייך פחות מדי, מצפה מאנשים להיות ישרים ופשוטים ככל האפשר, להרשים אותי בעומק שלהם ולא בקלישאות או בתכשיטים שהם עונדים, מעצבים או מוכרים. כל מה שהיה חשוב בעיניה חמק מעיניי. סבלתי בין חבריה. בעיניי הם לא היו חברים, אלא חבורה. הייתי הנוף שלה, כי כשעמדתי ברקע היא הייתה יפה יותר, דקיקה יותר, נחשקת יותר ונשית יותר.
"תראה איזה גדול ומפחיד אתה, ואיזו נשית ועדינה אני. ככה כשאני מחבקת אותך, אנחנו נראים כל כך שונים, אבל כל כך מתאימים."
היא צדקה, כמובן. היינו מאוד יפים: אני כרקע והיא כמי שהיא נדרשה להיות. אבל מאחורי היופי הזה עמד סבל רב, בעיקר שלי, למרות שלא הסכמתי להודות בכך. והיא הבינה שאסור לנו להישאר ביחד. שאשבר יום אחד ולא תוכל לעמוד באליפל האמיתי ובסערה שתתחולל, בגלל שידעה באינטואיציה הנשית שלה שאיהנה מהסערה לא פחות ממה שנהניתי מהשלווה המצועצעת והייצוגית שלה.
אננה הייתה על הבמה וכולם הביטו בה ולכן אסור היה לה לפשל בעיניהם. אני חייתי את החיים ונהניתי מכל רגע, גם כשההנאה דרשה ממני מחירים, ולכן לא ראיתי את הצופים סביבנו. ונדמה לי שעודי איני.
ברור שאני רואה אותם. את רואה את הבחור שהולך על המדרכה, מתאים את צעדיו לבלורית המקפצת שלראשו? גם אני רואה אותו, כפי שאני רואה את הבחורה שיוצאת מהרכב עכשיו בצידו השני של הכביש. נחמדה מאוד לדעתי, יש לה מראה מקסיקני אינדיאני קצת, את לא חושבת? אני לא עיוור, אני רואה את כולם, אבל אני לא מרגיש צורך להיות השחקן הטוב ביותר על הבמה רק כדי לא להיתקע להם בגרון. אננה הייתה אחרת. אצלה הכל היה פאסון ומשחק. הכל היה מאופק ויפה כמו פרח מפלסטיק. כל עלה במקום, כל גבעול ישר ללא סיקוסים ודבר אינו נובל לעולם. לכן היא נטשה אותי, כי הייתי חי מדי וכמו כל היצורים החיים היו לי סיקוסים וענפים עקומים והתפרצויות וסערות וחשקתי לא רק בצבע לבן טהור, אלא קצת בקרעים וקצת בלכלוך וקצת... נו, חיים. החיים האמיתיים.
חטפתי ירייה בירך. סיפור שנמשך הרבה אחריה כי פצע היציאה לא התרפא טוב. הוא הפך לאבן דרך במערכת היחסים שלי עם אנג'לינה. הודות לו הבנתי כמה ניתן לגלות על האדם המזדחל בשתן של עצמו ומנקה את מה שפספס לא בגלל הפצע בירך, אלא בגלל גאווה שכמו הילה מקיפה את ראשו.
אחרי שהעמסנו על המסוק את הפצוע השני שנפגע קשה, סירבתי להצטרף. דרשתי מהחובש לתת לי עזרה ראשונה ורצתי הביתה. לילה קודם אננה ואני רבנו נורא. כשנכנסתי הביתה, היא בדיוק ארזה. התחננתי שתישאר. לא יכולתי לכרוע על הברכיים בגלל הכאב אבל מילולית כרעתי. היא סירבה. הלכה. אפילו לא הסתכלה עלי. אפילו לא שאלה מה קרה. ניסיתי ליצור אתה קשר אחר-כך, היא לא השיבה לי. אחותה דווקא כן. שלחה אותי לעזאזל, אמרה שהייתי בן זונה ושהיא שמחה שאננה זרקה אותי. נפגעתי מאוד. הייתי מופתע לשמוע מצד שלישי את כל מה שלא ידעתי עלינו.
התכשיט בצורת אינסוף, שהכנתי לה לפני כן, היה מוכן. רציתי לתת לה אותו. שוב התקשרתי, הפעם היא ענתה. אמרה: אני מוכנה שנפגש, אבל דע לך שאני לא חוזרת (ציטוט, לא אשכח אותו לעולם). נפגשתי אתה ליד בית קפה, הייתה לה שם פגישה. הפעם כרעתי ברך ונתתי לה את התכשיט. יפני חמוד עבר בסביבה וצילם אותנו, מחא כפיים, חשב שאני מציע נישואין. לא תיקנתי אותו, גם היא לא. היא לקחה את התכשיט, הסתכלה ואמרה שמאוד יפה. שמה בתיק והלכה. תוך כדי מלמלה שהיא נורא ממהרת ואפילו התנצלה, נדמה לי. מלכת הקרח. אני לא יודע מה הזיז לה ומה גרם לה להתוודות בפניי שהיא הבינה ולמדה וששיניתי את חייה. לא התעמקתי בזה. ממילא דבריה הופנו אליה ולא אלי. הרי אני לא ניסיתי לשנות בה דבר. אהבתי אותה כפי שהייתה. וכאמור היה מאוחר מדי לחטט בעבר. אני לתמיד, אבל לפעמים גם לתמיד מגיע הסוף.
כי ככה צריך.
מעיר את הקטנים להתעמלות בוקר. מוזג מיץ נבט חיטה סחוט טרי ועושה אתם ביחד פרצופים מגעילים. המשקה לא משהו וגם הצבע שלו לא על הגובה, אבל זה בריא. הם מניפים את המשקולות לפי הקצב, עושים התעמלות בוקר כדי להיות בריאים ורעננים ולחיות מספר שנים שכרגע אמנם נראה להם אינסופי, אבל בבוא הזמן יזדקקו לו כדי לתקן את הטעויות שעשו בעבר.
נחמד פה, אבל אני בכל זאת מעדיף את השקט שכאן.
