בסוף נכנסתי לאחד המקלטים של האגודה כדי לאמץ חתול. לא היה אכפת לי המין, אבל התעקשתי על גור קטן ככל האפשר. נואשתי מלקוות שאשתי תחזור בה ותסכים להביא עוד ילדים לעולם ולכן החלטתי למצוא לעצמי תינוק. עיני נפלה על היצור הזריז ביותר בחבורה. משהו שלא הייתי ממהר לכנות אותו חתול או כלב. בלתי מוסבר, חסר צורה וספק נולד כזה, ספק עשה תאונה חזיתית עם מיכלים של צבע.
"XXX," אמרה הבחורה.
"מה?" חייכתי, "קיים גזע בשם 'טורטייה'?"
"לא," תיקנה אותי, "XXX."
אני ששוב שמעתי "טורטייה" אבל התביישתי לשאול, מיד התקשרתי הביתה והודעתי שאני מביא את טאקו ושהיא מהממת.
"אבל למה "טאקו"?" התפלאה אשתי.
"כי טאקו זאת טורטייה ממולאת ולכן הרבה יותר שווה מסתם טורטייה."
למרות שטענתה של אמנדה שמדובר ב"חתולה של מנקה הארובות", נשמעה לי מדליקה והגיונית לחלוטין, בדקתי באינטרנט וגיליתי שאכן כמעט "טורטייה". טורטי, חתולה בעלת גוונים להם זוכות רק נקבות וכמעט לעולם לא הזכרים. עכשיו נותר רק לבדוק שהזכר בן השש, תותח (מגזע טאבי מקרל, כך הסתבר), אכן יסכים להתחבר עם היצור הבלתי מוגדר. היום הראשון היה מתוח למדי. תותח ברח, היא נשפה ורשפה לכיוונו, והקשר שנרקם ביניהם לא נראה כהתחלה של ידידות מופלאה. ביום השני הוא נרגע והתחיל לחזר אחריה. הפך לשומר הראש האישי שלה. היא עדיין מעיפה לו פה ושם כאפה מצלצלת, אבל הוא לא נעלב, רק נותן בה מבט מהורהר על גבול הטפת מוסר: כך לא מתנהגת חתולה שמכבדת את עצמה. תותח ואני מקיימים דיונים ארוכים אודות חינוכה. אני נמלא הערצה כלפי החתול הג'נטלמני על סבלנותו ותבונתו. הוא אמנם קירב את מיקומו אל פניי בלילה וחוזר אל רגליי רק לקראת זריחה, אך פרט לאחיזה איתנה שהוא לופת את זרועי, אינו מביע קנאה. בכל אופן, לא קנאה מאיימת. היא, לעומתו, נוהגת בי משל הייתי אמה. יושבת בשקע של הצוואר או על העורף, עוצמת את עיניה ומוצצת את תנוך אוזני או את בגדיי, יוצרת בהם פטמות ומגרגרת. התנהגותה התינוקית מרגשת אותי, אני מתכווץ מחמלה ספוגה בעונג. כפתורי הרגישות שלי נלחצים כולם בבת אחת. עיניי מתלוות אליה תמיד. אני בודק איך אכלה, איך שתתה, איך והאם עשתה קקי או פיפי ובדומה לכל אב מסור מוכן לדבר על כך שעות על גבי שעות.
"תותח ואתה דומים," קובעת אנג'לינה, "באהבה שלכם יש משהו משותף."
"לכל האהבות יש משהו משותף," אני משיב, "הזדקקות, נדמה לי. אבל לא רק."
היא מעבירה את ידה על שפתיי ומחדירה שתי אצבעות לתוך פי.
"אתה אדם טוב," אומרת ונושקת לי מעל אצבעותיה, "יש בך שלווה וסערה, השלמה ומלחמה ואוקיינוס של אהבה."
"יש בי בעיקר אותך," אומר מתוך מבוכה, מרגיש איך האודם שזורק בפניי מבעיר את קצות אוזניי, "את יולדת אותי החדש, אנג'ל, מרשה לי... מאפשרת לי... מעניקה לי את הסיבה להיות כל מה ששכחתי שרציתי פעם."
הזמן נמתח ומתלפף סביבנו באטיות לאה. היא נעה מעלי כמעט ללא תנועה, מבלי להרעיד את האוויר. אני מרגיש אותה בתוכי, משל הייתה כדורית אדומה שרצה בעורקיי, ונושם לפי הקצב שלה. טאקו ותותח מוצאים את מקומם על קצה המיטה ומהאינטרקום בוקעות נשימותיהם השלוות של ילדינו המשותפים. על פאת השמים, מעבר לחלון, רושפים זיקי הלבנה וקילוחי ערפל דקיקים מפזזים ונארגים על רשתית החלון. לילה אפל ורך מציץ אל החדר בשמיו השחורים כמעט, ברחש ענפים חרישי ובריח של אוויר צח, משיב נפש. אפוד רוגע ושלווה, אני שוקע בקורי האושר האינסופי כשטאקו מתכרבלת לגוש קטן בין כתפי לאוזני השמאלית ותותח אוחז את זרועי הימנית, מזכה אותה בליקוק משייף ומניח עליה את ראשו. אנג' ממקמת את ברכה על אשכיי ונרדמת על חזי. העלטה יורדת על העולם סביבי, כשאני מעז ופוקח את עיניי ובשפתיים בלבד חוזר על התפילות שלמדתי בילדותי.
