היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מעקה נסתר מעיניי בחשכה, מבלי לשאול לאן.
אני לא יודע להסביר לעצמי ולסובביי, איך קרה שהתמכרתי אליה. מדוע, אני המאולף בכל הקודים הצבאיים, לא מפעיל את מה שלמדתי ונשבה. נשבה בלבי ובגופי למגע ידה בידי, נשבה מאחורי סורג ובריח של תשוקתי, בתוכה שבתוכי.
שפתיי נעות במורד קו בטנה. היא נאנחת, זוקפת את ראשה מן הכר ואוחזת בראשי בשתי ידיה, בתחינה שלא אחדול מהתמכרותי אליה, מחולשתי, מהיותי שלה. אנחתה עולה ויורדת, נכבית ונדלקת, נכבית שוב ועולה מתוך הדממה כהמיה מענגת. זיעה רכה נקווית ברווחים שבינינו. בגדינו נחים בחיקו של השטיח, בתנוחה בה נשרו מגופינו כשפשטנו אותם, ומאבדים את מתאריהם כשאני מביט בהם דרך שתי דמעות הגואות מעל ריסיי. כשידי מתהדקת סביב צווארה, היא מעניקה לי את אנחתה האחרונה ונצמדת אל שפתיי הלוגמות את תשוקתה. אגנה מתרומם ככל שחייה נוטשים את גופה. היא רוצה למות אהובה ולא מבינה, כשידי נשמטת, מדוע אני, השולט בחייה, לא רוצה לשלוט במותה. גופה מתהדק ומגדיל את הרווח בינו לבין ידיי. שנאתה ניצתת לרגע, ונרגעת כשאני נושק לעפעפיה שמתקמרים בכבדות. כשאני מתנצל על אכזבתה.
היא המזור לכאביי והכאב עצמו. היא הסכין עליה אני נופל מרצוני. היא ההתגשמות של חלומותיי, אותם לא העזתי לחלום. אין זאת כי טבועה היא בדמי. אם כן, אפשר שתחדל רק כאשר יחדל דמי.
