השבוע כאב לי וחברה טובה אמרה שהיא שמחה לדעת שאני סובל לפעמים ושאנג'לינה לא תמיד מושלמת. היא צדקה לא פחות מאנג'לינה שבחרה להכאיב לי. אך למרות הידיעה שכולם מגיעים לכולם, ולמרות שאני אוהב אותה גם כשפניי נפולות ואני לא מרגיש דבר פרט לכישלון: כאב. כאב מספיק כדי שאעשן סיגריה, כדי שאשמוט את הבדל בהינף יד לתוך עציץ, ומספיק כדי שאלך לארבעים ושמונה שעות. רציתי לחזור הביתה בין לבין, אבל כשהתקשרתי, היא נשמעה דרמתית מדי ולכן ויתרתי ונשארתי בבסיס.
השלמנו, כמובן, ולא תהיינה יותר אי-הבנות בנושא הספציפי, כי הסברנו את עצמנו זה לזה. ורק האני השני שלי ניצב מחוץ לזירה ושונא את עצמו על כי לא היה לי מקום אחר ללכת אליו או להסתגר בו. לאנשים יש משרד עם שולחן ומזכירה, או חנות עם מוכר, או מוסך ולי יש מוות ובסיס. כאילו אמרתי לה טרם יצאתי: תזכרי שאם לא תביני, אמות. אני מאיים בעל-כורחי.
חריף מדי, חכם מדי, רגיש מדי, גדול מדי, מת מדי. מת למפרע כמו כולנו, אבל קצת יותר.
אני כנראה לא רוצה להוסיף כאן סרטון כי הוא מופיע בגודל מזעזע. קיבלתי מיני התקף לב ממגה סרטון. יש אותו בלינק למטה.
אני ממשיך לטפח את הטירה שלי כאן, כי מקומן של מפלצות מאחורי חומות, ולכן עדיף לבנות אותן מן היסוד. (-:
