התעוררתי כי היא לחשה את שמי ונשקה לשפתיי בין האותיות. ככה: א נשיקה ל נשיקה י נשיקה פ נשיקה ל נשיקה. היא נישקה אותי לאט והאותיות של שמי היו איטיות גם הן. שמעתי אותן ממרחקים, ממאחורי שער שכם, ממאחורי זעקותיה של אישה שספק צרחה, או שמא היה זה ההד של הסמטא שהעלה את קולה לגבהים של האלים: "התינוקות שלי! התינוקות שלי!"
אליפל, חמש נשיקות, תתעורר. זה רק חלום. תתעורר כבר, אליפל, אל תקיא על עצמך. אליפל, אתה נשוי עכשיו, אתה אחראי, אסור לך להיות החוליה החלשה.
התעוררתי. היא אמרה שהזעתי ושהתעוררה בגלל שלולית זיעה שכיסתה את חזי, שמשמש לה מזרן, ואיימה להטביע את חלומותיה בסיוטיי. היא אמרה שכבר הספיקה לשכוח מתי צעקתי ככה מתוך שינה, בלא קול, בפרצי זיעה ובניע ראש.
"מאז הייתי בשער שכם?" שאלתי ונזכרתי בחלום.
"חלמת על הפיגוע." ויתרה על סימן השאלה כי שנינו ידענו את התשובה.
"רצתי." מלמלתי אולי בקול, "דובדבנים חיפשו מבוקשים ונכנסו לבתים ויצאו מהם בלופ פעם אחר פעם, ואני רצתי במקום בכיוון צעקותיה כדי להציל את התינוקות שלה שנשמעו בלופ אליו הלופ שלי סירב להתקרב. תודה שניפצת אותו."
היא חיבקה אותי. הקיפה את גופי הגדול מדי בזרועותיה הזעירות בעובי מושלם, ולא ידעה מה להגיד. היא בכתה, נדמה לי. אולי על עצמה אולי עלי, כנראה עלינו. הערביה המסריחה ונטולת האנושיות, עליה מדברת הרשת הישראלית; ערביה שבחרה לשאת את כל האשמה, וחייל יהודי אחד, על כתפיה בעובי גבעול של פרח שעדיין לא הגיע לשיא פריחתו.
"אני אקמיל, אכמיש, אנביל (נבל שכמותי) אותה, טרם תגיע לפריחתה, אם אמשיך להיות אני," חשבתי, חיבקתי אותה וביקשתי ממנה שלא תעזוב אותי. היא התעלמה. הבקשות שלי מזמן הפכו לבקשות סרק שנובעות מתוך הכוונות שלי, שלא קשורות לכוונות שלה.
ביקשתי לקום כדי להקיא. לא במפורש, אבל היא הבינה כי הזיעה שוב פרצה מכל הנקבוביות של פניי. ורק אחרי שסגרתי את הדלת מאחוריי וטבלתי את הראש בתוך האסלה, הבנתי שאני לא יכול להקיא, למרות הרצון להתרוקן, אבל לא אתנגד להישאר מספר רגעים לבד, על הרצפה של השירותים, בראש טמון בין ברכיי ובדמעות שורפות שזולגות על לחיי. לא דמעות של כאב וגם לא דמעות של צער. דמעות של ניקוז. "התינוקות שלי, התינוקות שלי." בלופ.
"תינוקי?" דפקה על הדלת.
"אני רוצה לשתות," מלמלתי, "לא מים, אלא משהו שווה, משהו שישכיח שזה היה קולך."
היא הביאה לי ויסקי, ואז עוד ויסקי ואחר כך בקבוק. ורק אחרי ששתיתי עוד טיפה, שאלה למה התכוונתי.
"זאת היית את," עניתי בחיוך, רגוע יותר או שיכור מספיק כדי להירגע, "הקול היה קולך. את ביקשת שאציל את התינוקות שלך. שלנו. אבל הייתי בלופ ולא הצלחתי להגיע אליכם."
היא הניחה את ידה על לחיי וליטפה את זיפיי, ואני אמרתי שתעזוב, שהכל שטויות כי כל הנשים הטובות בעולמי נשמעות כמוה והרעות כמו אשתי הראשונה, מה שמוכיח שאני אינפנטיל. היא צחקה (סופסוף) וביקשה שאפסיק לעשות צחוק מהכאב ושאתייחס אליו ברצינות.
"זה היה רמז עבה," נישקתי את צווארה ושאבתי אל בין שפתיי את עורה הזהוב, כדי להוכיח את הרצינות המתבקשת, "אם אני שיכור ואת צוחקת, אנחנו חייבים לעשות אהבה."
"אתה מופרע, אליפל," נישקה אותי הפעם מבלי להתחשב באותיות ומשכה אותי לשכב מעליה.
אני לא "מופרע אליפל". הייתי חרמן כי אני לא מבדיל בין אלימות למיניות וכי כשגמרתי בתוכה בזמן שנשכה את חזי, תקעתי את מבטי בקיר שהיה לבן כמו הסדין, כמו דף חדש וכמו התכריכים של דף שנגמר. היא ליטפה את גבי בשתיקה כי הבינה, אך לא הצליחה להפוך את רגשותיה למילים. ואולי טוב שכך, כי אילו ידעה להסביר לעצמה, הייתה נוטשת אותי בסמטא, חדל אונים ואינפנטיל שלא מסוגל להציל את התינוקות שלי, של שנינו, שלה.
למחרת לא הרגשתי טוב. ביקשתי ממנה לבדוק את הדופק שלי והנחתי את ידה על חלציי. היא שוב צחקה ועיניה בצבע מיוחד, מעין חום עם ירוק שקשה להסביר במילים, היו צלולות כמו מי באר. נישקתי אותה והתעטשתי ואז שוב ואז שוב. היא הצמידה טישיו לאפי.
"לנשוף, תינוקי," אמרה.
"אני לא תינוקי," מלמלתי לתוך הטישיו, "אני חייל!"
"לנשוף, חייל," תיקנה את עצמה, "לא בריא למשוך באף."
נשפתי. היא ניקתה את אפי בעדינות, שלפה טישיו נוסף וביצעה וידוא הריגה לרטיבות סביב נחיריי. עיניה אמרו "ילד טוב", וחיבוקה היה הנחמה הגדולה ביותר שהרגשתי מאז לא הרגשתי דבר.