"אני יודעת מה אתה צריך, תינוקי," אמרה וכבשה את ראשה בברכיי.
"את יודעת?" הרמתי אותה מהרצפה והושבתי על ירכיי. אימצתי אותה אל חזי ועטפתי בזרועותיי.
"כן, אני יודעת," הביטה בעיניי, "אתה צריך להשתחרר ולהרגיש שלי."
"אני מרגיש שלך," בלעתי את הרוק שהצטבר בפי כמו על-פי פקודה כי הגוף קלט לפני המוח את מה שאמרה.
היא חייכה. אני נשמתי. היא זלגה מחיקי והתייצבה על רגליה, קירבה את שפתיה אל אוזני ולחשה: "הלילה, תינוקי, תראה כוכב."
במשך כל היום בערתי בתשוקה שהתעצמה מרגע לרגע. שקוע בעבודה תפקדתי בשני ערוצים. בערוץ שמביא לחם לשולחן ובערוץ התשוקה. היא שלחה לי מספר מסרונים תמימים לכאורה, או שמא לא לכאורה ונכוויתי מציפייה שעלתה על גדותיה ולא מהמילים שכתבה. כשהגעתי הביתה הילדים כבר ישנו. היא ישבה על קצה הספה והמתינה לי, הפעם בלי כוסית ויסקי מסורתית אבל ברגליים מעט פשוקות. רגע ארוך עמדתי בפתח הדלת, עטוף בצל הבית, עיניי זוהרות באורות זעירים שנבעו מעומקיה הסמויים, המהוסים של אהבתי.
"לעזור לך עם הנעליים, המפקד?" שברה את השתיקה.
פרמתי את אבזם החגורה ואחריו את הכפתורים של המכנסיים. הפשלתי אותם עם הבוקסרים עד הברכיים וכרעתי על הרצפה. תפסתי את ידיה כדי למנוע ממנה לעצור בעדי והשקעתי את ראשי בפרח שלה. שחררתי אותה מאחיזתי כשטעם הצוף מילא את פי. היא נאנחה ונאנקה, קימרה את גבה לאחור ואוחזת בראשי ומצמידה אותו אליה, הניחה לי לעשות בה כרצוני, או שמא כרצונה. לעסתי את פנינת התאווה שלה ומצצתי אותה לסירוגין עד שגופה ריכך את עצמותיו ובפיתולי נחש נכרך סביבי. עקביה לחצו על גבי, ירכיה רטטו, וזרועותיה שלכדו ביניהן את הכריות של הספה, פעם שלחו את ציפורניה לתוך הנוצות ופעם לתוך בשרי. היא טרפה את האוויר בידיה ואת התשוקה באנחותיה וכשגמרה, לוכד ברגע האחרון את המגבת שהכינה מראש, גמרתי אתה.
"כן," הסכמתי אתה מתוך שיכרון מעמקים של מי שצלל זמן רב מדי בתשוקה, ווידאתי שפרט לטעם של רוק איני טועם עוד דבר, "אני חושב שכדאי שאחלוץ את נעליי."
צחוקה היה קצר ורווי ריכוז ותאווה. היא עזרה לי להתקלף מאביזרים מיותרים, אך טרם התכופפתי כדי לקפל אותם ולהניח במקומם, אחזה בידי.
"תינוקי, עזוב את הסדר עכשיו, בוא נהיה מבולגנים בזמן שאנחנו עושים אהבה."
---
תשכב על הגב. לא, אל תיגע בי. תנשום, אל תזוז, אל תעשה דבר, רק תנשום, תינוקי. תפקח את עיניך, אל תעצום אותן, אני רוצה לראות את ההשתקפות של ההנאה שאני מעניקה לך. אתה לא צריך לדבר, רק תסתכל עלי בזמן שאני מרטיבה את גופך בלשוני ומשאירה אחריי אפיקים ושלוליות של ערגה. אני ערגה אליך עכשיו, אתה רואה כמה אני רוצה?
אני מרגיש אותך, אנג'ל, בכל מקום. הלשון שלך עמוקה בגרוני, מלטפת את צידן הפנימי של שיניי, משחקת עם לשוני ונכרכת סביבה. את נוגעת בחלציי בעדנה ואחרי שאני מזדקף בתוך ידך, בנחשול של תשוקה כואבת מהולה בהנאה. אני עוצם את עיניי כדי לצלול פנימה לתוך התחושה, אבל את דורשת ממני לפקוח אותן כדי שתוכלי לראות את ההשתקפות של ההנאה.
תסתכל עלי, תינוקי, תביט בעיניי הדומעות כשאני גולשת במורד הזקפה שלך, סופגת את ההזדקקות שלך בשפתיי, מהדקת אותן סביבך ככל יכולתי ועוטפת בהן את שיניי. תנשום, תרשה לעצמך לשכוח מהכל, תתמכר לכפות ידיי שמלטפות את אשכיך ששוב מבקשים להתרוקן.
אני לא גומר, אנג'ל, אני לא גומר, אני חושב על כדורגל, על אשתי הראשונה, על כל הדברים שמשהים את הגמירה. עצבות קטנה ומתקתקה חונקת לרגע את גרוני כי אינך צוחקת. את צודקת, אני שקוע בתוגה צורבת, אני חושב על ילדיי שהתקשרו אלי היום וסיפרו לי שהטיול שלהם בוטל בגלל המצב בארץ, אני חושב על הערבים שנדקרו בנתניה ובדימונה, אני חושב על כך שבעוד חודשים ספורים, את, אני וילדינו הקטנים, החצי ערבים חצי יהודים, נשוב לתוך הגהנום. אל תעזבי אותי תוך כדי ריצה, למרות הקשיים, תמשיכי לרוץ אתי, כי בלעדיך אהיה לא יותר מהעדר קודר.
תשכח מזה, תינוקי, לא אעזוב אותך לעולם למרות הקשיים, ואם אתה לא יכול לעצור את הגמירה, תגמור, רק אל תחשוב על העתיד. אנחנו נתגבר על הכל... אני מרגישה אותך מתקשה וגדל בגרוני. שחרר את עצמך.
אנג'ל, שבי עלי, אני רוצה לראות את פניך היפים, להריח את נשימך, לטעום את רוקך ואת זיעתך. כן, ככה, תבכי אלי, מתשוקה ומעצב, גם לך מגיע להרגיש, אני רוצה לטעום את דמעותיך.
היא נעה מעלה ומטה בזהירות אוהבת, והמתינה לידיי שאחזו במותניה בנחישות והניעו אותה לפי הקצב שלי. אור הנר שעל השולחן הטביל את דמותה בזהב רך. עורה נראה משל הוא עוטה ברכותו קטיפה. זקפתי את ראשי מן הכר ונמהלתי בה.
טוב לך כשאני עושה בך כרצוני?
לא, זה אני העושה בך כרצוני. טוב לך?
