כשאני מביטה על הידיים של אבא שלי, אני רואה ידיים שחיתלו אותי, ידיים שקלחו אותי, ידיים שהשכיבו אותי לישון, ידיים שחיבקו ונישקו באהבה רבה.
ידיים שהכינו לי אוכל טעים, שעד היום יש לי געגוע אל אותו טעם של אוכל, שלא משנה כמה שאני אכין את אותו מאכל, זה לא יערב לחיכי כמו האוכל שידיו הכינו לי.
ידיים שדאגו לכתוש לי כדור אספירין בין שתי כפיות על מנת שאוכל לבלוע אותו בגרון ניחר וכאוב. ידיים שחיממנו לי בקבוק מים חמים על מנת להרגיע כאב בטן, או כאב אוזניים, או סתם לפנק אותי ביום חורף קר במיוחד.
ידיים שהרימו אותי מעל הקבר של אימי, כשהייתי צעירה כול כך, ועד היום אני לא מבינה איך אבי הצליח להרים את עצמו, ואותי באותה תקופה אומללה וחשוכה, שממנה איני זוכרת מאומה, ולא ידוע עד היום אם זה בגלל שאני מדחיקה או בגלל שאני באמת לא זוכרת.
הידיים של אבא שלי הם ההיסטוריה שלו, אבל גם שלי.
הידיים של אבא שלי.
