מחשבות על שליטה

מחכה לך
נקייה ובלי בגדים,
ככה על המיטה
לא בתנוחה מפתה.
רגילה כמו שאני.
טבעית
כמו שחווה היתה לאדם.

מחכה לך
שתיקח אותי
ללונה פארק של תאוות ויצרים
שתהפוך אותי לצעצוע
למשחק
שלך, עבורך ובשבילך

מחכה לך
שתצלול לנפש שלי
פנימה
שתמצא את האור
שתתחבר אליו
שנהפוך לגוף אחד 

מחכה לך
ככה נקייה, כמו שאתה
אוהב.
בלי בגדים, מסכות.
בלי עכבות וחששות.
מוכנה ש..

שתתבל, תחקור, תטעם
תגוון, תוסיף, תצרף, תדחוף
תקשור, תכאיב
תסמן.
שתהפוך אותי לשלך.

מחכה לך.

אי אפשר לצפות מאדם שלא התאמן בחיים לרוץ מרתון זה ההיגיון הבריא.
אבל ההיגיון שלי כנראה עובד אחרת.
הרצון לטרוף את העולם ולהחזיר לי את השליטה שעבדה עם השנים. מוביל לתהומות חלקם טובות וחלקם פחות.
אבל הם שלי, באחריותי.

חודש מאוד אינטסיבי ועמוס הוביל
לסופש ראשונים קשוח, מסשן במועדון שהסתיים בגלל חוסר תקשורת, שלי!!!
ההבנה שאני לא מתקשרת, פוגעת בהנאה, תרגום לא נכון של הבעות, משחק ניחושים והשוות, חוסר ביטחון שמרים ראש כל פעם שיש רצון לצלוח את המרתון ולהבין שהגוף לא מסוגל, למרות שנפש כבר נזמן עברה את חצי הדרך.

ממשיך בשיח רגשי של עובדות ופחדים שקדם לו סשן קשירות קשוח.
שוכחת שאף פעם לא רצתי מרתון והגוף לא רגיל.
מנסה להבין את המערכת יחסים שלי מול החבל
תשוקה, חנק, רטט בגוף, פחד, חוסר אונים, כאב טוב, כאב בלתי נסבל, דמעות, ספייס, מציאות, נחיתה והמראה שוב.

והבנה שאני לא רצתי מרתון בחיים.
סף הכאב שלי לא נמוך אבל גם לא גבוה כשהיה, עשר שנים של ניוון חושי נותנים את אותותהם.
סימנים של הצלחה ותחושת כישלון של ויתור.
והחבל, אני אוהבת אותו, הוא נעים לי הוא עושה לי טוב, הוא גורם לי להנאה מינית שלא חוויתי מעולם.
הוא גורם לי לתשוקה.
המבט שלך כשאתה מעביר את החבל, זורק אותי לרקיע. ההערצה שלך אלי כשאני מצליחה ממלאת אותי באנרגיות לדחוף את עצמי לקצה.

מערכת יחסים איתך בסשן, כל סשן
שוכחת שאני על קרקע בטוחה, השליטה שלי.
הרצון להשתחרר ולבטוח, הפחד מלברוח ושוב להישאר לבד.
הרצון לרצות, למצות, לנסות דברים חדשים
והכל בעוצמות.
לרצות אותך כדי שתישאר, שתבין, שתראה.
לרצות את עצמי על שכבשתי עוד יעד.

באיזה מחיר?
במחיר ויתור עצמי עד כאב בלי ניתן להכלה, או במחיר התאהבות ולב שבור.
במחיר הרצוי העצמי. במחיר הרצוי שלך.
אני לא אדם מרצה, אני חוצפנית, ישירה, כנה, צינית, קוראת לאתגר ותיגר ונהנת מהתגובות שזה מוציא ממך.

ההבנה שבשביל לרוץ מרתון צריך להתאמן ובשביל מערכת יחסים צריך לעבוד ולעבוד קשה בראש ובראשונה על התקשורת והפתיחות, לא לפחד להרגיש ובעוצמות.
לדעת לדבר על הפחדים והעובדות. להבין שיש שינוים ולהכיל אותם, לא להשוות, לאמן את הגוף והנפש ולמצוא את ההתאמה.
והכי חשוב לשחרר, את העבר, את הכאב, את הפחדים.

בסוף ארוץ מרתון ואתה תיהיה שם בקו הסיום.

אתה אומר לי הערב יהיה פליי.
מסתכלת עליך במבט מבולבל
דיברנו על זה
החלטנו שלא כרגע
מתי ישתנו התוכניות?
אתה לוחש לי באוזן תסמכי עלי.
מצאתי את הפתרון.

אני מכירה אותך, יודעת שתשמור עלי.
שואלת אותך מה ללבוש? 
אתה בוחר עבורי.
לובשת
יושבת על הברכים
ידיים לפנים
גב זקוף
בדיוק כמו שאתה אוהב
מחכה לך.

קצת נבוכה,
קצת מפחדת
אתה נכנס
שם לי כיסוי עיניים
כי אתה יודע
שרק ככה אשתחרר מהפחד.

שואל אם אני מוכנה?
אני מהנהנת
Its show time
שומעת אנשים מדברים
שומעת רגלים הולכות
לידי
מסבבי
אנשים שותים, צוחקים
מרגיש כמו נצח.

וכל הזמן אתה מוודא שאני בסדר.
אני כובשת את הפחד
ומעוררת מינית.
רק מחכה.
שומעת תיק נפתח
שומעת אותך מניח חבלים
הכל שקט סביבי.
האומנם? או שפשוט הפסקתי
לשמע את ההתרחשויות
ותשומת הלב שלי ממוקדת.

מרגישה נגיעות,
זה לא המגע שלך
שמשחק לי בשיער
שמלטף לי את הפנים
שתופס לי בגב
יש לי צמרמורות
חלקם טובות חלקם פחות.
אני אוהבת מגע
אבל...

אני יודעת שאתה מולי,
אני מרגישה את המבט שלך
עלי!! בוחן, מסתכל, מחייך! 
מרגישה את החבל,
את הנשימות שלך בעורף שלי
את השפתים שלך על שלי
נוגע לא נוגע
אני כבר נמצאת ברקיע השביעי
בעולם משלי
מרגישה ושומעת רק אותך.

אתה מוודא שאני בטוב
וממשיך.
אני כבר לא מרגישה כלום
למעט את החבל צובט לי את העור
ואת הנשימות שלך עלי
את הכאב המעורר
את הרטיבות בין הרגלים
השרירים רפויים.

אני על הרצפה
אין לי מושג כמה זמן עבר
10 דקות? 3 שעות ?
הרעש כבר מזמן הפסיק.
אתה מוריד לי את הכיסוי
וזה רק אני ואתה
לגמרי לבד.
בזרעותך מכורבלת
והמחשבות רצות
זה היה חלום? מציאות ?
היו עוד אנשים?
המציאות והדימיון מתעתעים בי.

אני שואלת אותך
מנסה לברר? להבין?
מה היה?
אתה מחייך אלי
שואל אותי אם אני בטוב
מוודא, דואג, מטפל
מעסה לי השרירים ברגלים.
ומחייך
אתה שואל אותי,  מה את חושבת ?
היה? או לא היה?
יותר חשוב האם נהנת ?
אני עונה שכן
ואולי כרגע עדיף שלא אדע
מה באמת היה.

מחול שדים של חבלים
התמסרות מוחלטת
נקי
בלי עכבות
בלי בגדים
בלי תכשיטים
אני, אתה ושק של חבלים.

עוצמות מטורפות של שיכרון
עוררות הגוף והנפש.
בכל נגיעה של החבל
מתחדדים החושים
עד למצב של איבוד תחושת
זמן ומרחב.
מודעות מלאה במקום של
חוסר ודאות.
אמון מלא במקום לא בטוח.

הליכה על הקצה.
ורגע לפני הסוף ממשיכים עוד קצת.
נפילה חופשית ליקום מקביל
לחלל אחר.
ספק רואה ספק לא, וכל נגיעה
מרגישה כמו מחול שדים עוצמתי.
בהסכמה מלאה
בשליטה מלאה במצב של חוסר שליטה
ריקוד של חבלים
שמשאיר עקבות על העור
שמספרות סיפור של עולם ומלאו.

בפעם הראשונה שהגוף מגיב
בעוצמה מינית מטורפת ללא שליטה.
הכל מוחזק אבל בעצם רפוי.
חוויה עוצמתית של פעם ראשונה
של שחרור עכבות מלא.
סימנים צבעונים שמעידים על הטירוף
שיעלמו עם הזמן ובתקווה שיופיעו
חגשים במקומם
שימשיכו לספר את הסיפור
שלא נגמר 
הסיפור שלי, שלך ושק של חבלים.

אתמול נתקלתי בצאט בשאלה הבאה 

" הובחנתי עם וירוס הפפילומה
האם לספר לפרטנרים שלי"

התשובות של חברי/חברות הקהילה
היו הזייות לא פחות מהשאלה עצמה 
וגרמו לדם שלי לבעבע.

"לא, שימו קונדום"
"ל 80 אחוז יש את הוירוס, בדם"
" תלוי כמה פרטנרים יש לך "
"יש היום חיסונים""
ועוד ועוד.....

ואני אומרת: כן, חד משמעית!

כן!!! חד משמעית לספר ולתת לפרטנר להחליט האם בא לו או לא.

כן!!! גם אם אתם באמצע סשן ארוך ועוד רגע תגיע החדירה.

כן!!! כי לכולנו יש ריבוי פרטנרים.  (גם לתמימים ביותר באתר, שמשקרים לעצמם שאם הם שכבו רק עם 2 פרטנרים, אז אין להם ריבוי פרטנרים)

כן!!!! כי זה הדבר הנכון, המוסרי והאתי לעשות.

כן!!! כי אין ולא יהיה ולא היה אי פעם זכות לאף אדם גבר/אישה (לא משנה הגדרה)  להחליט לשחק בחיים של אחר.

כן!!! כי זה לא סתם וירוס.  הוא יכול להתפתח לסרטן, וניתן להידבק בו גם אם משתמשים באמצעי מניעה שונים ומגוונים.

וכן!!!!!!!!! יש עוד הרבה סיבות.
ואני יכולה להמשיך !!!

כשהיינו קטנים לימדו אותנו שכשאנחנו חולים, לא ללכת למסגרות. כדי לא להדביק ילדים אחרים.
בקורונה כולנן קיבלנו שיעור על בידוד חברתי, הידבקויות וסכנות.

אז למה לעזאזל בכל מה שקשור למחלות מין  אין לנו את המודעות הזאת?
למה כשחושבים על מחלות מין חושבים על איידס והריון? ( תנו לי לחדש לכם היריון זה לא מחלה חחח )

תעשו לעצמכם, קודם לעצמכם טובה אדירה
ותבדקו אחת לחצי שנה.  זה לא בושה! בדיקת דם שגרתית. אתם לא בטוחים, השתמשו בקונדום ( כן גם לי קונדום מוריד ) אבל מה העדיפות לחלות.

אתם שוכבים עם מישהו- זה לא בושה לשאול מתי נבדקתם לאחרונה? לא מאמינים תבקשו לראות ( כן זה מוריד, אבל זה החיים שלנו ואני יודעת שלפחות לי, לא בא לשחק ברולטה רוסית)

קיבלתם תשובה שלילית - שחררו, לא בטוחים/ מאמינים לכו קבלו דקירה קטנה ( לכל חובבי הכאב כמוני יש מצב שאפילו נהנה מזה חחח)

וכן, גם לי יש ריבוי פרטנרים ואני שואלת ובודקת ושומרת על עצמי, קודם כל בשבילי אחר כך בשבילכם.

שבוע טוב לכולם ומי ייתן וכולם יחזרו הביתה בריאים ושלמים.

עצמאות.
שליטה
החופש לבחור.
כל כל טריוויאלי,
וכל כך רחוק מהמציאות,
רק כי נשים וגברים לא מבינים. 

ששליטה לא לוקחים, שליטה מקבלים!!!! 

הם מתקיימים זה לצד זה
אבל כשאת בוחרת
לאבד שליטה
או יותר נכון לשחרר שליטה
בעיקר ברגעים אינטימים..
את מגלה
שלא כל כך קל
לסמוך על הפרטנר.

מה שנראה לך
ברור מאליו.
כמו אמון,
כמו שיח,
כמו שיחרור,
כמו מגע שמבוסס על תקשורת
ולא רק מילולית.
כמו עונג.
לצד השני נראה הזוי
הצד השני מקבל את זה כמובן מאליו.

את בחרת לשחרר שליטה
לכן תקבלי בדיוק מה שמגיע לך,
מה שאני רוצה!!!!
את בחרת לוותר על העצמאות,
לכן אני מחליט!!!
את בחרת להיות במקום הזה.
לכן את לא יכולה לומר לי לא!!!!
את בחרת את זה במיטה,
לכן זה תקף גם בחוץ.
כי אני החלטתי!!!

אבל...
כשאת בוחרת,
תדעי!!!
את לא בחרת להיות במקום אלים,
ולא מתחשב.
את לא בחרת להיות בובה על חוט.
את לא בחרת לוותר על העצמאות שלך,
את לא בחרת לוותר על עצמך ורצונתייך.
את לא בחרת שידברו אליך כמו סמרטוט.
את לא בחרת להיאנס!
ואין לאף אחד זכות לקחת זאת ממך.

את בחרת לתת למישהו כניסה לחייך קודם כל מנטלית ורק אחר כך פיזית אל בסיס כנות, ולא, לא לכל אחד יש באמת את היכולת להיות שמה. 

אז בפעם הבאה שאת משחררת שליטה,
תבדקי טוב טוב
למי את מאפשרת אמון,
למי את נותנת להיכנס,
מול מי את משחררת שליטה.
ולמי מגיעה המתנה המדהימה הזאת.
שנקראת את.

אני אסיים בעוד משהו קטן, תיהיו כנים, קודם כל עם עצמכם ואחר כך עם הפרטנר שלכם. 

אז לאן נעלמתי כל השנים האלה? 
מה שצמח באתר כזוגיות בידסמית רוויה תשוקה ויצרים
הפך מהר מאוד ל8 שנים של מלכוד

לא סתם מלכוד אלא מלכוד ב50 גוונים של אלימות.

הם נראים תמימים
הם נראים שלווים
הם נראים מכילים, מחבקים, אוהבים
אבל מאחורי הדלת הסגורה
מתעוררת מפלצת לחיים.

אלימות ב 50 גוונים

תחילה היא רגשית
ואת מרגישה לא בסדר, אולי אני באמת רגשנית יתר על המידה, אולי אני באמת צריכה לבקש סליחה.

אחר כך מילולית ושוב את לא הייתי בסדר קודם, את צעקת, את מבקשת סליחה.

זה מתקדם לכלכלית, רגע חושבים, אולי אני מבזבזת יותר מדי- מצד שני אני מחזיקה את כל הוצאות הילדים, החינוך, הבריאות, הבית.
ושוב סליחה.
לא שלו - שלך !

פיזית פעם אחת לא נורא, פעמיים, סביר בהחלט, היה שלוש- לא זוכרת את אומרת, אלימות מינית ללא הסכמה, מה פתאום ???? את בזוגיות מותר הכל, את בזוגיות בדסמית.
ושוב סליחה- הרי את לא בסדר.
ואז התנזרות מינית של שנים, את מבקשת, מתחננת, יורדת על 4, מוותרת על גבולות, רק תיגע.
זה בעיה שלך שיש לך מיניות שלא יודעת שובע
ושוב סליחה.

קריירה,לימודים חברים זה מיותר . תתמקדי בבית, בי, בילדים ואהבתי את זה. עד היום אני אוהבת לטפל בילדים.הם החיים שלי והמתנות הכי יפות וטוהרות שצמחו מהחולי.

זהו נפרדים- את בטוחה שפרצת את מעגל האלימות ומכאן השמים הם הגבול ואת חופשייה כמו ציפור.

ואז האלימות מקבלת ביטוי אחר לגמרי.
היא נפשית  בצורה הכי חמורה שיכולה להיות- היא שוברת אותך לרסיסים, העיניים מוצפות והחיבוק המנחם "שהיה עוטף ומנחם בלילה" כמובן אחרי הסליחה כבר לא קיים.
ואת לבד מתקשה לראות קדימה.
האלימות מגיעה
דרך הילדים
דרך האמירות
דרך ההודעות
במעקבים
ברשתות
בכלא הזה שלא באמת השתחררת ממנו
בהסכם שלא ממהרים לחתום עליו.
ושוב בהתחלה את מבקשת סליחה.

כי ככה הורגלת בעשור האחרון, בזה את מאמינה.
את לא בסדר
הכל בגללך
את אלימה
את צועקת
את תוקפת
את בזבזנית
את ואת ואת.....

עד שיום אחד הילדים מחקים את ההתנהגות
וכאן ירד ההאסימון. 
כי הרי איך אפשר לכעוס על ילדים קטנים שסהכ מחקים התנהגויות ואמירות ששמעו.
ואז את מבינה זה לא את.
זה אף פעם לא היית את
את בסדר.

את פשוט לכודה ב50 גוונים של אלימות.
למלכוד של רצון להיות נאהב
למלכוד של זוגיות חולה.

וכמו פינקס אני צומחת מהעפר מהחול,
צבעונית, רווית יצרים, מלאה באש ופורשת כנפים.
אז אני חוזרת לסיבוב נוסף.
בוגר יותר
שלם יותר
עם רצון להגשמה עצמית בלי ויתור עצמי
עם רצון להגשים פנטזיות שתמיד היוה שם אבל נדחקו.

הבדסמ תמיד ריפא אותי.
הוא גרם לי לאהוב את עצמי, להיות בטוחה במיניות שלי.
הוא עזר חי לצאת מטראומת אונס
ועכשיו אני בטוחה יוצר מתמיד שבדסמ זה חלק ממני ומכאן תצמח החברות והאהבה האמיתית שלי.

בא לי שתגע בי
כמו שאתה יודע

בא לי שתקרע
לי את הבגדים.
ותקשור אותי למיטה
שלא אברח באמצע.

בא לי לחוות כאב של עונג וליטוף של אהבה.

בא לי לילה ללא שינה
שטוף זימה ועונג
בא לי לילה של טירוף
ללא גבולות
ללא שיחה.

בא לי שהידים, העיניים והמגע
ידברו בשבילנו
בא לי מלחמה
כזאת שצודקת ששנינו מנצחים
כזאת שבה שנינו שווים.

בא לי שתפתיע
שמעשים ידברו במקום מילים.

בא לי חבר שהוא גם מאהב
כזה שיכיל את הדמעות
של הרע והטוב
שיחבק ויעטוף ויהיה שם כשצריך.

בא לי תשוקה שלא נגמרת
כזאת שלא שוכחים
כזאת שכל הרגשות מתפוצצים בה ביחד.
כזאת שמשאירה חותם
אבל לא רק על העור.

בא לי שתסמן אותי
תהפוך אותי לשלך בכל דרך אפשרית
בא לי להיות שלך.
אבל לא רק במיטה
בא לי להיות שלך
בלב.

אני שרוטה 

והוא מאפשר לי, 

הוא מרגיש אותי, 

הוא מכיל אותי,

הוא מבין אותי, 

הוא מחנך אותי,

הוא שומר עלי, 

הוא האדון שלי

הוא הגבר שלי 

הוא החלום הרטוב שלי. 

אני שרוטה ולמרות הכל הוא שלי. 

אני שולטת בחיי היום יום ולפעמים קשה לי לשחרר,

הוא מאפשר להיות בשליטה גם כשאני לא,

הוא תופס אותי כשאני נופלת,

הוא גורם לי לחייך,

הוא מבין את הנטייה של להרס עצמי ויודע לשים גבולות,

הוא מגשים לי חלומות,

הוא שוכב איתי כשאני עצובה 

ומזיין אותי כשאני בעניינים

אני הכלבה שלו והרכוש שלו 

אבל לפני הכל אני האישה שלו. 

הוא גורם לי להרגיש שלמה.

הוא גורם להרגיש שמחה :)