אי אפשר לצפות מאדם שלא התאמן בחיים לרוץ מרתון זה ההיגיון הבריא.
אבל ההיגיון שלי כנראה עובד אחרת.
הרצון לטרוף את העולם ולהחזיר לי את השליטה שעבדה עם השנים. מוביל לתהומות חלקם טובות וחלקם פחות.
אבל הם שלי, באחריותי.
חודש מאוד אינטסיבי ועמוס הוביל
לסופש ראשונים קשוח, מסשן במועדון שהסתיים בגלל חוסר תקשורת, שלי!!!
ההבנה שאני לא מתקשרת, פוגעת בהנאה, תרגום לא נכון של הבעות, משחק ניחושים והשוות, חוסר ביטחון שמרים ראש כל פעם שיש רצון לצלוח את המרתון ולהבין שהגוף לא מסוגל, למרות שנפש כבר נזמן עברה את חצי הדרך.
ממשיך בשיח רגשי של עובדות ופחדים שקדם לו סשן קשירות קשוח.
שוכחת שאף פעם לא רצתי מרתון והגוף לא רגיל.
מנסה להבין את המערכת יחסים שלי מול החבל
תשוקה, חנק, רטט בגוף, פחד, חוסר אונים, כאב טוב, כאב בלתי נסבל, דמעות, ספייס, מציאות, נחיתה והמראה שוב.
והבנה שאני לא רצתי מרתון בחיים.
סף הכאב שלי לא נמוך אבל גם לא גבוה כשהיה, עשר שנים של ניוון חושי נותנים את אותותהם.
סימנים של הצלחה ותחושת כישלון של ויתור.
והחבל, אני אוהבת אותו, הוא נעים לי הוא עושה לי טוב, הוא גורם לי להנאה מינית שלא חוויתי מעולם.
הוא גורם לי לתשוקה.
המבט שלך כשאתה מעביר את החבל, זורק אותי לרקיע. ההערצה שלך אלי כשאני מצליחה ממלאת אותי באנרגיות לדחוף את עצמי לקצה.
מערכת יחסים איתך בסשן, כל סשן
שוכחת שאני על קרקע בטוחה, השליטה שלי.
הרצון להשתחרר ולבטוח, הפחד מלברוח ושוב להישאר לבד.
הרצון לרצות, למצות, לנסות דברים חדשים
והכל בעוצמות.
לרצות אותך כדי שתישאר, שתבין, שתראה.
לרצות את עצמי על שכבשתי עוד יעד.
באיזה מחיר?
במחיר ויתור עצמי עד כאב בלי ניתן להכלה, או במחיר התאהבות ולב שבור.
במחיר הרצוי העצמי. במחיר הרצוי שלך.
אני לא אדם מרצה, אני חוצפנית, ישירה, כנה, צינית, קוראת לאתגר ותיגר ונהנת מהתגובות שזה מוציא ממך.
ההבנה שבשביל לרוץ מרתון צריך להתאמן ובשביל מערכת יחסים צריך לעבוד ולעבוד קשה בראש ובראשונה על התקשורת והפתיחות, לא לפחד להרגיש ובעוצמות.
לדעת לדבר על הפחדים והעובדות. להבין שיש שינוים ולהכיל אותם, לא להשוות, לאמן את הגוף והנפש ולמצוא את ההתאמה.
והכי חשוב לשחרר, את העבר, את הכאב, את הפחדים.
בסוף ארוץ מרתון ואתה תיהיה שם בקו הסיום.