מלכת הטעיות
ועל טעויות משלמים
עשיתי טעות ובאתי אליך.
הכרתי אותך והיה לי טוב
באמת.
היה לי כל מה שרציתי ויותר
נתת לי את הירח אבל לא באמת.
אמרת רגש לא אומרים רגש מרגשים.
ואחרי שהחלטתי להפסיק לשחק לעצמי עם הלב
החלטתי להתמסר לך בצורה טוטאלית.
שיתפתי, פתחתי, כאבתי, בדקתי
שחררתי מגננות ופרצתי גבולות
הגשמתי פנטזיות ומשאלות.
אני אוהבת אותך, בזה אין לי ספק.
אבל..
חשבת ששיקרתי כשחשפתי
האינטנסיביות והעוצמות טירגרו
וכל ריב נתן את אותתותיו
לקחת את הטראמות שלי והשלכת אותם עלי
אתה אומר שאתה לא נותן לפחד לנהל אותך
ואני כן.
אבל בקשר כמו שלנו
הדדי ולא סימטרי כמו שאתה אומר.
ידך על העליונה ולי יותר קל לפחד.
כי רק אתה שולט.
וגם מילת ביטחון היא סתם אשליה.
הפחד לא הופיע סתם
הפחד נרקם ככל שהעוצמות גדלו.
והאינטרקציות התרחבו.
תמיד אתה החלטת מתי, ואיך וכמה.
ולי היה אסור לרצות רק לבקש
וגם לא תמיד.
כי בקשה אחת יותר מדי והופ חלאס ודי
והפחד מהטעות ומה יקרה עכשיו
מה אגיד ומה אומר שישנה את המצב.
הפחד לאבד את השולט, המאהב, החבר הבן זוג.
ואתה, לך מה איכפת מהפחד.
הוא שייך לחלשים לא לשולט שאתה.
אבל לפני ההגדרות וההירכיה והמצב
עומדים שני אנשים אני ואתה, אתה ואני.
ואותך הפחד לא מנהל כי אם נסתכל
מהצד לרגע, אתה לא מתמודד
אתה קם ועוזב
בורח
מהמיטה, מהחיים
במקום לנשק ולעטוף אותי כמו שאמרת עד הסוף
אתה נותן לי את השברים לאסוף
וטיפשה שכמוני שנשארת לבד
עדיין אוהבת, סולחת ורק רוצה לרגליך לשבת
אתה מפחד לתת הכל, מפחד בדיוק כמוני
רק שברגע שקשה אתה את הגב מפנה.
מהרגע שהכרנו אמרת לי אל תכנני קדימה
רק לי מותר, וצחקתי כשדיברת על דברים שנעשה בעוד שנתיים ואפילו מחר.
וקראת לי צומי ורבנו על שטויות העיקר מתחתיך להיות.
לרגע קטן מתוק וגם מר.
גרמת לי להאמין שאולי.. אולי יש לנו את מחר.
את העתיד, את החגים, את החופשות את....
זה היה כל כך מתאים.. שני משוגעים שמבינים אחד את השניה בלי מילים.
שיושבים על הספה וצוחקים על מיניות, וסימנים.
מצקשרים במבט במגע בחבלים.
אבל אתה לא יכולת לתת לי את מה שאני צריכה באמת.
כי בשניה שהתנתקתי ברחת למחילה.
במקום לעטוף, לגנון, להרים לטפל.
כי הרי בהירכיה כמו שלנו רק לך מותר
למדר, להסתיר להתבלבל.
לבקש סליחה ומחילה על טעויות שלא שמת לב שעשית מהתחלה.
ולמטבע יש שני צדדים ולכל אחד מבט שונה.
ומציאות מדומה ונרטיב אחר למה שקרה.
אבל גם נשלטת היא אדם עם רגשות ולא שק חבטות או שקית זבל שזורקים מאחור.
ולקח לי זמן להבין.
שזה בכלל לא קשור אליי.
הפצע שפצעה אותך זאת שעזבה, עדיין מדמם.
ולי אין דרך לעזור, אתה מחפש מושלם, וורוד, ירח דבש נצחי שקיים באגדות
אבל בחיים יש דינמיקה אחרת.
חיפשת לעצמך תירוצים איך לעשות את זה בסדר
אבל יצא לך עקום.
ובמעשיך נתת לי את כל הסיבות לעזוב אבל גרמת לי להאמין שיש עוד סיכוי.
אמרת חכי, תשארי, תראי ומה קורה.
כי פחדת לצאת מלוכלך, או חלש או פחדן או...
אז עשיתי טעות. ובאתי אליך.
וכתבתי, בכיתי, שיתפתי, נתתי, חשפתי.
ואתה חיבקת, נישקת, הגשמת
והיה מדהים.
וצחקנו מלא עד שהבטן כאבה.
והבנתי. הבנתי את השורות שכתבתי עכשיו.
אז עשיתי טעות ובאתי אליך, אבל זו אולי הטעות הכי כואבת אבל גם מתוקה שיצא לי לעשות
אז תודה.
ואם עד לכאן קראת- כן אתה "אדון עולם" אז תדע
עשיתי טעות שוב ושיתפתי אותך.
