יושבים מול הים
מדברים
ממש לא מרגיש כמו שני זרים.
להפך מרגיש טבעי, מצחיק, רגוע.
אבל אצלי בפנים הכל רעוע.
המחשבות, הירורים, הפחדים
לוחשים לי ומורדים.
עוצרת, נושמת מחפשת מגע
כדי לכבות את הקולות
שצועקות ומקללות.
מחפשת לזקק את הרגש
שיהיה בהיר כשמש
וכשזה מגיע, זה מופלא
כי יש הבנה.
אתה מצליח לגעת במילים
ולקשור בלי כבלים.
הרעש של העולם שותק
והמגע משתק
הרעש בתוכי נרגע
ולרגליך נופלת שדודה
רואה איך הדופק של שנינו
מסונכרן
ומחכה כבר להדרן
אתה מסתכל עלי,
האם? אולי?
הזמן עוצר מלכת.
והגיע זמן ללכת.
רק עוד רגע,
רק עוד דקה,
ואז זה מגיעה
החניקה.
וברגע אחד פשוט
אני הולכת לאיבוד
מרחפת בחלל
בין אי שפיות למציאות
בשקט שלך לרעש שלי.
בין פחד לביטחון
טובעת בעינייך ולוגמת את פנייך.
מזכירה לעצמי
שהכל זמני
שדברים משתנים
שאנחנו גדלים ומתפתחים
מה שנכון להיום
מחר כבר יתפס כאיום
אבל כרגע.
במציאות המוטרפת של היום
של השנה
נאחזת בכל נשימה
נהנת מהתרגשות
והפשטות
מהתחושות המשונות והשונות.
בעיקר
מהצפייה לבאות.
