זאת רק אני

נושאת את קולרך בגאווה.
לפי הוראתך עונדת אותו כל יום כששבה מהעבודה. כל-כך אוהבת את הטקס שבו אני הופכת מאשת קרירה לכלבתך הנאמנה.
נושאת את סיממני שלטונך עלי בגאון. מקיימים את הטקסים הטלפוניים ביננו באדיקות. אבל אתה לא בא יותר.
בתוכי סערה. אתה נמנע ממני ואני בוערת, מתגעגעת, לא מבינה את הסיבה.
מנסה להבין האם אני מוענשת על אותה משימה שעדיין לא הצלחתי לבצע לשביעות רצונך. יודעת שאתה יודע כמה היא קשה וכמה היא קשה לי בפרט.
חוסר הביטחון מתחיל לפעפע בתוכי. אתה לא מעונין בי יותר. אתה לא נמשך אלי יותר (ואולי מעולם לא נמשכת אלי ממש).
אתה לא אומר כלום, אבל בינתיים בודאי מחפש לך כלבה אחרת, שתשרת אותך, שתהיה יפה יותר, צעירה יותר, מושכת יותר וטובה יותר.
לא יכולה לומר לך את מחשבותי. אסרת עלי לדבר על כך. אני כאן מתענה, רוצה אותך כל-כך
ואתה נמנע ממני.