זאת רק אני

הכל כבר התערער.
המשכתי לשמור על המחוות החיצוניות של הקשר שלנו. אלו שלא ייצרו מהומה מיידית אם תשים לב שלא מקיימת אותן. על המחוות הנסתרות, כבר כמה שבועות שלא מקפידה.
אם אני לא מרגישה שיש לי אדון, איזו סיבה יש לי לענוד את קולרו? הפסקתי.
את הוראותיך על הלבוש בביתי כשאני לבד, כבר מזמן אינני מקפידה.
מה הטעם אם אני לא מרגישה שיש לי אדון?
מתלבטת, מתחבטת עם עצמי. האם לבקשך להסיר את קולרך ממני. לאפשר לי ללכת ולחפש אחרים. מה הטעם בקשר כזה?
מנסה לומר, לצעוק להתריע. אתה לא מוכן לשמוע את דבריי. סותר אותם בטעונים שונים ומשונים. לא יכולה לקנות אותם. הם נראים לי מופרכים, אבל מהצד השני לא מוצאת טיעוני נגד. רק ההרגשה הזו של ההשפלה, של חוסר האונים.
ואז הפרת את ההבטחה שנתת לי ביום שבו הסכמתי להיות לשפתחך הנאמנה.
כל-כך הרבה כאב התרוצץ בתוכי. החלטתי. די. עד כאן.
פתאום גם שינוי מצידך. אחרי תקופה כל-כך ארוכה פתאום אתה רוצה להיות כאן. התפרצתי. התחצפתי. לא הסכמתי לבוא אליך. הכעסתי אותך בכוונה. די!
אבל גם לא יכולה להפסיק את הקשר. אמרת שלא תסיר מעלי את קולרך.
איך תכריח אותי בדיוק להשאר איתו? אבל, אני שבויה. לא יכולה להפרד. משהו בך כורח אותי אחריך. לטוב ובעיקר לרע. לא טוב לי איתך כרגע. כיף לי מאוד לדבר איתך. מעבר לזה, כבר שכחתי איך זה.
אז יש לי או אין לי אדון?
אתמול בלילה היה לי, אחרי שבועות ארוכים של חסר.
מה יהיה הלאה?
ההתחבטות כנראה תמשיך.