אני עבדתי שם בתפקיד הכרטיסן ובנוסף תפעלתי את מכונת שיערות הסבתא.
והיא, לעומת זאת, היתה מלכת הקרקס. צועניה ג'ינג'ית יפהפיה, 155, רזה עם חזה גדול וגמישה גמישה, כפי שמצופה מנערת גומי בקירקס.
"ליליפוטינה" היה שם הבמה שלה, אנחנו קראנו לה הנסיכה לילי.
בנוסף לתפקידה כנערת הגומי, היא גם היתה עוזרת מאלף האריות והאקרובטית על הטרפז.
הערצתי אותה מרחוק ושנאתי את סבסטיאן הכרוז שהיה מזיין אותה מאחורי כלוב הפילים. החיסרון היחידי שלה היה התמכרותה לטבק לעיסה, התמכרות שגרמה לה לירוק מוחטות חומות-ירקרקות כל כמה דקות.
אבל מעבר לכך היא היתה מושלמת.
הפעם היחידה שהעזתי להתקרב אליה היתה כשג'ורג', האקרובט השותף שלה על הטרפז, עישן חומר לא מזוהה ופיספס את ידיה המושטות באיזה חצי מטר. ג'ורג' אהב להתמסטל.
היא צנחה כמו שק תפוחי אדמה על ראשו של סבסטיאן שמת מייד במקום ומשם אל רצפת הקירקס המאובקת.
רצתי אליה בשארית כוחותי, הדופק שלה היה חלש, הגוף המושלם שלה כאילו קרס לתוך עצמו ובזוית שפתיה הורדרדות זרם לו זרזיף דק של דם.
הרמתי את ראשה ונשקתי על פיה, לרגע גופה הרפוי התמלא בכוח, היא ירקה מוחטה חומה ירקרקה מהולה בדם בצבע אדום כהה על ראשו של סבסטיאן ונפחה את נשמתה.
כן, זה היה רומן קצר אולם מספק.