כל הילדים רצו להיות חברים שלה כי תמיד היה לה מלא טעמי וטוויסט בכיס של הדובון,
אני לעומת זאת הצעתי לה חברות כי היו לה את הציצים הכי גדולים מכל הילדות בכיתה... חוץ מלרותי משקפיים.
הבעיה שרותי משקפיים היתה מאוהבת בעמוס וגם הפזילה שלה גרמה לי להרגשת אי נוחות.
בהפסקות היינו יושבים מתחת לעץ תותים שבחצר, היא היתה אוכלת את הטוויסט שלה ואני הייתי משחק לה בחזה.
אני חושב שאהבתי את מירה אפילו שהיו לה מלא חורים בשיניים מכל השוקולד שכל הזמן אכלה.
היא היתה מכינה לי את השיעורים, זו היתה השנה היחידה ביסודי שלא קיבלתי הערה בתעודה על אי הכנת שיעורים.
בגיל 13 מירה וההורים שלה עזבו את המושב, נפתחה צרכניה גדולה במושב רחוק והזמינו את אבא שלה שינהל אותה.
זו היתה הפעם הראשונה שנשבר לי הלב.
הבטחנו שנשמור על קשר אבל על המכתב ששלחתי לה לא קיבלתי תשובה.
לבעלים החדש של המכולת היו רק בנים.
פגשתי אותה לפני שבועיים בפיצוציה בתל אביב.
היא ישבה מאחורי הדלפק ואכלה טוויסט, כמו תמיד.
היא מיד זיהתה אותי וחשפה חיוך מלא בשיניים רקובות, ״לא השתנת בכלל״ אמרה,
״כתבתי לך מכתב״ עניתי,
״אני יודעת״ אמרה ״עד היום אני שומרת אותו״,
״אז למה לא ענית לי?״ שאלתי,
״לא יצא״ ענתה ״רוצה לשחק לי בחזה?״
״לא, לא היום״ עניתי, לקחתי את ה-200 גרם גרעיני אבטיח והלכתי לראות את המשחק של מכבי.
לפני 7 שנים. 10 ביולי 2017 בשעה 21:02
