מחר יהיה חם ומגניב

טעם מזעזע בנעליים!

^{"אני עייף, איזה יום היום?" שאל פו}

^{"יום שלישי" ענה חזרזיר}

^{"כוסאמק" אמר פו}

^{(מתוך חכמתו של פו הדב או משו כזה)}

גם אם אני מחליט

ואת מוחלטת

גם אם אני קובע

ואת נקבעת

זה חייב להיות דיאלוג

שום מערכת יחסים 

לא יכולה להחזיק

במונולוג

בטח לא כזו

שעדיין לא החלה.

אהבנו, היא ואני, את כתבות הצבע של קירשנבאום.

אהבנו את השפה המליצית, הציניות הדקה, הפאנצ'ים, הנושאים המרתקים והצילומים המרהיבים.

בכל שישי חיכינו מהדורה שלמה של מבט עד לכתבה שלו.

בדרך כלל אני ישבתי על כורסת הטלוויזיה המפוארת שרכשה במיוחד בשבילי, והיא שכבה ערומה על בירכי.

בכל פאנצ' היא חטפה הצלפה כשממש צחקנו אז ההצלפה היתה ממש חזקה.

גוון התחת שלה העיד על מידת ההנאה שלנו מהכתבה. אדום בהיר העיד על "לא הצליח לו הפעם" בורדו קיבוצניקים נוטה לסגול ארגמני סימן שזו היתה כתבה ממש מוצלחת.

הפעם היא ביקשה את מחבט הפאדל הגדול, היא הרגישה צורך לנקות מעצמה את שארע פה אמש.

איך אני מקווה שתהיה כתבה טובה אמרה לי שהתיישבנו. אנחנו לא חייבים כתבה טובה אמרתי לה, אני יכול להצליף בך בלי קשר לקירשנבאום.

תן לקירשנבאום להחליט, ביקשה. אם תרצה, תצליף בי אחר כך בלי שום קשר.

התיישבתי על הכורסה, היא נשכבה מעלי וחיכינו.

חיכינו שיסתיימו החדשות ושיגמרו קשקושי הפרשנים הפוליטיים. צפינו בכל התחזיות לקראת הבחירות, בכתבות העומק על המתמודדים השונים ובתשדירי החסות.

וכל הזמן הזה קיוויתי שהכתבה של קירשנבאום באמת תהיה מוצלחת היום ואצליח לנקות, לשביעות רצונה, את מאורעות ליל אמש.

חשבתי לעצמי שאולי אני צריך פחות לזרום עם הפנטזיות שלה. ידעתי ששגיתי בבחירת הגברים שהגיעו. הם היו צעירים מדי, פרועים מדי, מסטולים מדי...

היה לי ברור שבפעם הראשונה שמשתתפים ב"גאנג באנג" המשתתפים בו צריכים להיות הרבה יותר רגישים, משמעותית יותר קשובים, לי... לה. במיוחד לה.

כעסתי על עצמי שלא עצרתי את זה בזמן, שלא שמתי לב שזה מתחיל להזיק.

היא לא הסכימה להתקלח אחר כך ולא נרדמה כל הלילה. בבוקר העירה אותי וביקשה להתנקות.

איך אני מקווה שהכתבה של קירשנבאום תהיה טובה.

השעון הגדול בסלון סימן שתיכף הכתבה מתחילה ואני הרצתי לעצמי בראש את הפרצופים שהיו איתנו. חשבתי על האתר שבו מצאתי את כולם ועל כך שהבטיחו להפסיק כשאומר. אז למה לא אמרתי? 

בבוקר כשהתעוררתי היא החזיקה בשטרות הכסף שהשאירו לנו אתמול תמורת הזכות להשתמש בה ואמרה לי "בוא נקנה משהו שבאמת ינקה ממני את החבורה של אתמול".

אני כבר לא זוכר על מה היתה הכתבה אני רק זוכר את הצבע העמוק של הישבן שלה, אני זוכר את שטפי הדם הדקים שהחלו להופיע ואת העור המתבקע.

זו היתה כתבה טובה ואפילו טובה מאד. בסיומה המבט על פניה הראה שגם היא מתחילה לשכוח את שארע פה אמש.

בוא, אמרה לי. בוא נלך למחשב ונבחר לנו את הגברים ל"גאנג באנג" הבא. הפעם נבחר ביחד.

הם עוד פעם חטפו בראש, הפעם ממלאגה ובדיוק שקיללתי שוב את אוחיון על "אייר בול" שזרק, שמעתי בום.
רצתי למטבח כדי להתחקות אחרי מקור הרעש, וגיליתי שהריצפה מלאה ברסיסים שלה.
ככה פתאום היא התנפצה לה.
זה לא שלא היו סימנים מקדימים. משהו נסדק שם אחרי כל פעם שחפרנו בנפש שלה חשבתי שזה יתאחה. טעיתי.
לפעמים זה יכול לקרות שסדקים צרים יתאחו אולם במקרה שלה הם רק הלכו והתרחבו ואני, שהייתי עסוק בילדים, בעבודה, בשיגרה... לא שמתי לב. עד הבום.
לזכותי ניתן לומר, שלא איבדתי את העשתונות, בדקתי שהילדים בסלון ולא יכולים להיפגע מהרסיסים ולאט לאט אספתי אותה לתוך שקית נייר גדולה וחומה.
מלאכת ההדבקה לא היתה קלה, ולקחה לי כמה שנים.
היו חלקים גדולים, פה ושם, אבל הרוב היה באמת רסיסי רסיסים.

לקחתי לעזרתי כמה מומחים והתחלנו להדביק.
אלה היו שנים קשות, מעבר לעבודה, טיפול בקטנים ומלאכת ההדבקה... לא היו לי חיים.
אבל לאחר שלוש שנים הצלחתי, הצלחנו.
ורק אז הבנתי שעל אף העבודה הקשה, לא אצליח לשחזר אותה במדויק. זה כנראה בלתי אפשרי.
היו המון חתיכות קטנות שהלכו לאיבוד, בחלק מהמקומות ההדבקה לא היתה לגמרי מדוייקת וגם הזמן נתן את שלו כפי שהוא רגיל.
כשאתה שלם אותות הזמן ניכרים בעיקר בשכבה החיצונית, במראה.כשאתה מפורק מצליח הזמן להכנס פנימה, לחרוץ ולעוות, לשחוק ולהרוס.
וגם עלי השפיע הזמן ואולי גם המאסיביות שבה חייתי במשך שלוש השנים האלה.
פתאום גיליתי אצלי נוצרו בסדקים, הלב שלי גידל מעטפת קשיחה והנפש שלי נפצעה ונשחקה.
ואז, במסגרת החיפושים שלי אחר מזור הגעתי גם לכאן.

גם כי היא היתה בת 27 ואני רק בן 18, גם כי היא היתה אחותו הגדולה של נירי - החבר הכי טוב שלי, גם כי היא היתה בהתמחות לאחר שסיימה לימודי רפואה ואני הייתי טיפהל'ה לפני גיוס אבל בעיקר כי היא היתה כבר מנוסה ואני... אני בפוקס לא הייתי בתול.

אבל בכל זאת הסתובבנו ביחד באותו החופש לפני הגיוס שלי. רוני קרעה את התחת במשמרות לא נגמרות בבית החולים והיתה זקוקה פה ושם להפוגה. אז בילינו ואפילו התמזמזנו לפעמים אבל "אתה קטן מדי" היא היתה אומרת לי בכל פעם שניסיתי קצת יותר.

"אל תתבאס" היתה ממשיכה "אתה חמוד".

"הכי גרוע להיות חמוד" אמר לי 'עמוס ביצים' שידע דבר או שניים בעניינים האלה. "חמודים לא מזיינים" הוסיף, "חמודים מזיינים להם ת'שכל".

"אם אתה רוצה לזיין" אמר 'עמוס ביצים' "אתה צריך להיות מניאק... רק מאניקים מזיינים, הנה, תראה אותי".

אז ניסיתי, נשבע שניסיתי, להיות הכי מניאק שאני יכול, זה נורא הצחיק את רוני. אתה לא יכול להיות מניאק היתה אומרת לי, אתה טוב מדי...

ואז הגיע פורים והבטחתי לרוני שאלווה אותה למסיבת הפורים של המתמחים. ושניה לפני שיצאנו, היא ציירה לי צלקת גדולה על הלחי ואז העפתי לה סטירה ואמרתי לה: "תורידי את הבגדים ותחכי לי על ארבע ליד המיטה שלך".

רוני הסתכלה עלי, הלחי שלה היתה אדומה וסימני כף היד שלי נראו עליה בבירור, היא הסתכלה עלי... השפילה את מבטה, הורידה את הבגדים והלכה על ארבע לחדר השינה שלה.

אני נשארתי לעמוד שם עוד כמה דקות מנסה לעכל את מה שקרה הרגע. אחרי 10 דקות בערך הלכתי לחדר השינה של רוני, היא עמדה על ארבע ברווח הזה של בין המיטה לארון הבגדים שלה. "תתלבשי" אמרתי, "רק רציתי להוכיח לך שאני יכול".

"בן זונה" אמרה רוני ומאז לא ראיתי אותה יותר.

כל הילדים רצו להיות חברים שלה כי תמיד היה לה מלא טעמי וטוויסט בכיס של הדובון,
אני לעומת זאת הצעתי לה חברות כי היו לה את הציצים הכי גדולים מכל הילדות בכיתה... חוץ מלרותי משקפיים.
הבעיה שרותי משקפיים היתה מאוהבת בעמוס וגם הפזילה שלה גרמה לי להרגשת אי נוחות.
בהפסקות היינו יושבים מתחת לעץ תותים שבחצר, היא היתה אוכלת את הטוויסט שלה ואני הייתי משחק לה בחזה.
אני חושב שאהבתי את מירה אפילו שהיו לה מלא חורים בשיניים מכל השוקולד שכל הזמן אכלה.
היא היתה מכינה לי את השיעורים, זו היתה השנה היחידה ביסודי שלא קיבלתי הערה בתעודה על אי הכנת שיעורים.
בגיל 13 מירה וההורים שלה עזבו את המושב, נפתחה צרכניה גדולה במושב רחוק והזמינו את אבא שלה שינהל אותה.
זו היתה הפעם הראשונה שנשבר לי הלב.
הבטחנו שנשמור על קשר אבל על המכתב ששלחתי לה לא קיבלתי תשובה.
לבעלים החדש של המכולת היו רק בנים.
פגשתי אותה לפני שבועיים בפיצוציה בתל אביב.
היא ישבה מאחורי הדלפק ואכלה טוויסט, כמו תמיד.
היא מיד זיהתה אותי וחשפה חיוך מלא בשיניים רקובות, ״לא השתנת בכלל״ אמרה,
״כתבתי לך מכתב״ עניתי,
״אני יודעת״ אמרה ״עד היום אני שומרת אותו״,
״אז למה לא ענית לי?״ שאלתי,
״לא יצא״ ענתה ״רוצה לשחק לי בחזה?״
״לא, לא היום״ עניתי, לקחתי את ה-200 גרם גרעיני אבטיח והלכתי לראות את המשחק של מכבי.

אני עבדתי שם בתפקיד הכרטיסן ובנוסף תפעלתי את מכונת שיערות הסבתא. 

והיא, לעומת זאת, היתה מלכת הקרקס. צועניה ג'ינג'ית יפהפיה, 155, רזה עם חזה גדול וגמישה גמישה, כפי שמצופה מנערת גומי בקירקס.
"ליליפוטינה" היה שם הבמה שלה, אנחנו קראנו לה הנסיכה לילי.
בנוסף לתפקידה כנערת הגומי, היא גם היתה עוזרת מאלף האריות והאקרובטית על הטרפז.
הערצתי אותה מרחוק ושנאתי את סבסטיאן הכרוז שהיה מזיין אותה מאחורי כלוב הפילים. החיסרון היחידי שלה היה התמכרותה לטבק לעיסה, התמכרות שגרמה לה לירוק מוחטות חומות-ירקרקות כל כמה דקות.
אבל מעבר לכך היא היתה מושלמת.
הפעם היחידה שהעזתי להתקרב אליה היתה כשג'ורג', האקרובט השותף שלה על הטרפז, עישן חומר לא מזוהה ופיספס את ידיה המושטות באיזה חצי מטר. ג'ורג' אהב להתמסטל.
היא צנחה כמו שק תפוחי אדמה על ראשו של סבסטיאן שמת מייד במקום ומשם אל רצפת הקירקס המאובקת.
רצתי אליה בשארית כוחותי, הדופק שלה היה חלש, הגוף המושלם שלה כאילו קרס לתוך עצמו ובזוית שפתיה הורדרדות זרם לו זרזיף דק של דם.
הרמתי את ראשה ונשקתי על פיה, לרגע גופה הרפוי התמלא בכוח, היא ירקה מוחטה חומה ירקרקה מהולה בדם בצבע אדום כהה על ראשו של סבסטיאן ונפחה את נשמתה.
כן, זה היה רומן קצר אולם מספק.