הם עוד פעם חטפו בראש, הפעם ממלאגה ובדיוק שקיללתי שוב את אוחיון על "אייר בול" שזרק, שמעתי בום.
רצתי למטבח כדי להתחקות אחרי מקור הרעש, וגיליתי שהריצפה מלאה ברסיסים שלה.
ככה פתאום היא התנפצה לה.
זה לא שלא היו סימנים מקדימים. משהו נסדק שם אחרי כל פעם שחפרנו בנפש שלה חשבתי שזה יתאחה. טעיתי.
לפעמים זה יכול לקרות שסדקים צרים יתאחו אולם במקרה שלה הם רק הלכו והתרחבו ואני, שהייתי עסוק בילדים, בעבודה, בשיגרה... לא שמתי לב. עד הבום.
לזכותי ניתן לומר, שלא איבדתי את העשתונות, בדקתי שהילדים בסלון ולא יכולים להיפגע מהרסיסים ולאט לאט אספתי אותה לתוך שקית נייר גדולה וחומה.
מלאכת ההדבקה לא היתה קלה, ולקחה לי כמה שנים.
היו חלקים גדולים, פה ושם, אבל הרוב היה באמת רסיסי רסיסים.
לקחתי לעזרתי כמה מומחים והתחלנו להדביק.
אלה היו שנים קשות, מעבר לעבודה, טיפול בקטנים ומלאכת ההדבקה... לא היו לי חיים.
אבל לאחר שלוש שנים הצלחתי, הצלחנו.
ורק אז הבנתי שעל אף העבודה הקשה, לא אצליח לשחזר אותה במדויק. זה כנראה בלתי אפשרי.
היו המון חתיכות קטנות שהלכו לאיבוד, בחלק מהמקומות ההדבקה לא היתה לגמרי מדוייקת וגם הזמן נתן את שלו כפי שהוא רגיל.
כשאתה שלם אותות הזמן ניכרים בעיקר בשכבה החיצונית, במראה.כשאתה מפורק מצליח הזמן להכנס פנימה, לחרוץ ולעוות, לשחוק ולהרוס.
וגם עלי השפיע הזמן ואולי גם המאסיביות שבה חייתי במשך שלוש השנים האלה.
פתאום גיליתי אצלי נוצרו בסדקים, הלב שלי גידל מעטפת קשיחה והנפש שלי נפצעה ונשחקה.
ואז, במסגרת החיפושים שלי אחר מזור הגעתי גם לכאן.
