The miseducation of

שכחתי. זה דבר טוב.

ממש לא שמחתי להזכר.

אבל אולי אם יכאיבו לי אשכח שוב?..

אולי..

אם יבוא גבר גדול,

ימעך אותי בכל כובד משקלו,

יתפוס לי את השיער ויקבע לי את הראש,

יאחז לי את הצוואר וילחץ עד שהראייה תתערפל,

יצבוט חזק את הפטמה עם כל כף היד,

ינשוך את הכתף חזק, כמו חיה,

יאטום לי את הפה עם כף היד הגדולה,

יחזיק את הירכיים חזק שלא אוכל להסגר,

יניח אותי כך שהאגן שלי מוגש בזווית הנכונה,

ימקם את הכיפה במקום שעבורו נוצרה..

הזמן יעצור לרגע, כמו תמיד,

לכבוד רגע נדיר של תיאום בין שני גופים שונים ונפרדים.

הרגע היחיד שאין לפניו ואין אחריו ואין כלום מלבד ציפייה מזוקקת,

והוא יכנס לאט, וזה ירגיש מושלם-

כמו מפתח שמסתובב במנעול שלו, משהו נופל סוף סוף למקומו הטבעי,

וכשהוא יגיע הכי עמוק שניתן וימלא לי את כל הגוף - הזמן יתנער מקפאונו ויואץ - בקצב כפול ומשולש - הגוף שמורכב משניים מייצר אנרגיה מוטרפת - והוא יצבור במהירות תאוצה לקראת התרסקות בלתי נמנעת - ישאף למקסימום תאוצה ועוצמה - -

כדי שישרף במלואו כשיתרסק אל תוך החומה,

כדי שלא ישאר ממנו כלום מלבד אפר טהור,

שיכול להתפזר ברוח הקלה ביותר ולהעלם.

זה יעבוד. אני יודעת שזה יעבוד.

כל מה שצריך עכשיו הוא לזכור לא להסתכל בעיניים.