בבלט קלאסי ישנן שש עמידות מוצא.
כל עמידה או תנועה בריקוד מציינת מילה או פיסוק ובסוף הריקוד ממש אפשר לראות סיפור שלם שנרקם ומתגבש לנגד עינינו
אז השאלה התבקשת היא... עמידה שביעית?!
כן. העמידה השביעית היא העמידת מוצא הפרטית שלי.
עמידת מוצא של בלרינה כבולה.
כל מי שמתעסק בריקוד יודע שזה דבר אינטנסיבי ומחייב.
אין דבר כזה לא בא לי היום או קשה מדי.
ממש כמו שלשלאות בלתי נראות שכובלות ומחייבות אותנו לאימון קשוח יותר לנתינה אין סופית ולכניעה מוחלטת.
אך זה גם דבר שבונה ומעצים. נשמע די מוכר ומרגיש נורא בבית.
והוא? הוא מוציא את הכל ממני!
כל הפחדים מתגמדים לעומת החוזק שבו, המבט החודר, והחיוך הערמומי שלו שלא מסתיר כלום.
תחושת הרצון להתמסר אליו באה בקלות, ואיך לא?
כשקשה לי הוא מרים אותי אליו ומחבק וכשטוב לי הוא נותן מילה טובה ומעודד.
כל מה שנשאר לי לומר לו זה כן מאסטר, אבל כשאני ילדה טובה (ואני מנסה להיות ככה תמיד) הוא מסכים לי לקרוא לו אבא.
כי בסופו של יום אני פשוט הילדה הקטנה שלו.