יש לי שש עמידות מוצא.
שש עמידות שאני מרגישה בהן בבית.
הוא לא מכיר אותן אבל רוצה להכיר נורא.
ולאט לאט הוא מוסיף לי עוד עמידות מוצא.
לכל עמידת מוצא יש מספר, שם ומלל קצר שמא חלילה אתבלבל או אשכח.
כן.... ככה הוא דואג לי וקשוב אלי.
על כל עמידת מוצא שאני עושה נכון הוא טורח להגיד בקול הגרוני הזה שלו: "יפה, ילדה שלי, את ילדה טובה".
בדרך כלל זה גורר חיוך מרוצה שלי ומבט נבוך. ואז הוא מחייך אלי ואומר: "אני גאה בך ילדה שלי" ומרים אותי אליו לחיבוק ומנשק.
הוא אוהב שלמות. בכל דבר.
מהתנועה הכי קטנה ועד למילה הכי עוצמתית.
ואני? אני פשוט שם. מנסה לעשות הכל נכון בתקווה שלא אאכזב אותו.
מה שלא קרה עד עכשיו (וכמובן שאושר וגאווה מציפים אותי כשאני כותבת ונזכרת בזה עכשיו).
וכן זה המאסטר שלי. תמיד יגיד משהו טוב ותמיד יראה תמיכה.
הוא ידחוף אותי עד הקצה ובשניה שאני כמעט נופלת הוא יתפוס אותי, יקרב אותי אליו ויעזור.
גם בתוך ים הבלאגן שלו והעיסוקים הוא מוצא דקה של שקט כדי להרגיע ולתמוך.
הוא לעולם לא יפגע בי כי אני הילדה הקטנה שלו. והוא? הוא המאסטר שלי, האדון שלי... ואם אני ילדה ממש טובה
(ואני משתדלת להיות ככה תמיד), הוא מסכים לי לקרוא לו אבא.
