לפני 10 שנים. 6 באוקטובר 2014 בשעה 6:54
המאסטר שלי, הוא יודע בדיוק איפה לגעת. איפה כואב ואיפה נעים.
המאסטר שלי, הוא מאיר את הבוקר שלי עם חיוך. גורם לי להרגיש נערצת.
זה מוזר. חשבתי שרק שפחה מעריצה את האדון שלה, אבל כרגיל הוא מוכיח לי שטעיתי.
מביט בי במבט מעריך ומכבד ומלטף אותי ברכות.
הוא לא צריך שום שוט או קיין כדי להטיל בי מרות. הוא קורא בשמי וזה מספיק.
הוא האבא שלי, המחנך שלי, המאסטר שלי, האדון שלי.
ואני? אני פשוט מה שהוא ירצה שאהיה.
כי איתו גבול זה סתם קו דמיוני שניתן למתוח ולחצות בקלות.
מאסטר, איתך הכל פשוט יותר וטוב.
עברתי איתך דברים שאף אחד לא היה מצליח להוציא ממני.
אני מעריצה את האדמה שאתה דורך עליה בגלל זה.
תודה :)
