אני ממשיכה ללכת, הולכת לאיבוד במחשבותיי ושוכחת לאן אני הולכת ולמה אני. וזה נראה שכולם בורחים מהאחראיות שלהם; כנראה שככה החיים בחרו להיות.
מתחילה לכעוס. אני לא מבינה איך העצים ממשיכים לצמוח גבוהים ואיתנים ואיך הציפורים ממשיכות לצייץ; אני לא מבינה למה השמיים כל כך שלווים ואיך העננים שטים ברוגע, כאילו מתחממים הם בשמש הנעימה. אני כועסת. איך החיים ממשיכים להתקיים כאשר שלי הפסיקו.
אני רוצה שכל העצים יזדקנו ויחלו ושכל העלים שלהם יפלו ושענפיהם יישברו כל כך מעורפל.
בבת אחת; אני רוצה שהציפורים ימותו מחנק או שינדדו לארץ אחרת. הרחק. הרחק מכאן; אני רוצה שהשמיים ישחירו ויסערו ואני רוצה שהעננים יורידו גשם כבד על האדמה כפי שיורד לי בלב. אני רק מקנאה. אני רק מקנאה בעולם שממשיך להתקיים.
אז אני ממשיכה להלך ברחובות, סולחת לכל העצים הציפורים, העננים ולשמיים.גם אני רוצה להמשיך הלאה. אבל זה קצת יותר מסובך.
זו לא אשמתם. אני זקוקה להם. אני זקוקה לאהבה...אבל יש לי אהבה...אז אני איך הייתי רוצה להיות רק פרפר קטן, ששט לו ברוח ועובר מפרח לפרח; פרפר שנראהצריכה לשכוח... אבל אני לא יכולה.
כל כך יפה ותמים; בלי שום דאגות על הראש, בלי מחשבה, בלי זיכרון... רק הצורך ההישרדותי האינסטינקטיבי של לחיות. גם אני רוצה לחיות. אני שרדתי. אבל כחושבים על זה, אני גם כמו פרפר בצורה מסוימת; מצאתי את הפרח שלי, שמגן עליי, מזין אותי ואוהב אותי. הפרח שלי פורח ונראה מדהים ביופיו ( בצבעי אדום, צהוב וכחול)...אבל אני? אני עדיין רק פרפר קטן. ופרפרים לא חיים לנצח.
**סיפור זה לקוח מהחדר של אליס, עם שינוי קל שלי**