חוסר אונים, תחושת מחנק, נימול בגפיים, זיעה קרה.
אני מרגישה את הגוף שלי צולל והנשימה נעשית כבדה, קשה מדי.
מחזיקה את הספראדבר חזק, מנסה להזיז את האזיקים, להניע את הרגליים, אבל הוא קשר חזק,
פחד פסיכוטי,
"בייבי" אני צורחת לו, מרגישה שהגרון שלי נסגר, "אני לא מרגישה טוב".
הוא רץ מקצה רחוק בחדר השינה שלו אלי, תופס לי את הראש "אני פה נסיכה, אני משחרר אותך".
הוא רץ לשולחן לוקח את המספריים ומשחרר את האזיקונים, מוריד את האטבים, משחרר את הידיים, "קטנה, את משוחררת, תנשמי" מחבק אותי חזק, מניח את הראש שלי על החזה שלו, טריק שהוא למד בשנה האחרונה כדי להרגיע את החרדות והסיוטים שמדי פעם צצים.
"מיטה, לשכב, בבקשה, סליחה"
"קטנה אולי די להתנצל כל שניה? הכל בסדר, לאט, לאט, זה עוד יגיע"
"מבטיח?"
"כן, חוץ מזה את לא מתמודדת טוב עם חוסר אונים, מסתבר, אנחנו נעבור את זה, את תראי"
"טוב"
"בואי, אני אכין לך משהו קר לשתות, תנוחי"
"שוב, אני רוצה לנסות שוב"
"אז הפעם בלי רגליים, ואין אטבים, ננסה לאט יותר"
"אל תאיים עלי, ממילא כאב לי ככה"
הוא צוחק, מנשק לי את המצח, מזכיר לי למה חזרנו לנסות, למה רציתי שוב, למה הוא רצה.
מזכיר לי תקופות ישנות, תקופות מתוקות.
מזכיר לי כמה אהבה יש בי.
"אז שנשתמש במג'יק וואנד?"
