בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנְךָ

בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם כֵּן אֵין גְּבוּלוֹת בֵּין טוֹב לְרַע,

בֵּין הָאֶסְתֵּטִי לַלֹּא,

בֵּין הַדַּעַת לַלֵּב.

בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם כֵּן אַתְּ פּוֹתַחַת חַלּוֹן וּמַרְגִּישָׁה בְּתוֹךְ הַגּוּף;

כָּל הַשָּׁמַיִם, כָּל הַשֶּׁמֶשׁ, כָּל הַיָּם, כָּל הַצּוֹמֵחַ,

כָּל הָאָדָם הַחַי. בְּתוֹכֵךְ.

בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם כֵּן אַתְּ פּוֹקַחַת עֵינַיִם

וְאֵין בָּךְ אַשְׁמָה.

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהָעוֹלָם פִּרְאִי, וּמְתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ מָה שֶׁרוֹצִים.

בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם כֵּן כָּל הַדְּבָרִים הַקּוֹדְמִים נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ;

כּוֹס הַקָּפֶה, הַכֶּלֶב שֶׁלָּךְ, הַמַּצָּעִים הַלְּבָנִים

הַכֹּל נַעֲשָׂה לָךְ עַז וּמוּחָשִׁי

מִתְפַּקֵּעַ מִשֶּׁפַע, נִגָּר אֶל תּוֹכֵךְ כְּמוֹ תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת

בְּגִגִּית שֶׁל עָרַק.

הַנְּשִׁימָה מַרְגִּישָׁה שֶׁמֻּתַּר לָהּ לְהִנָּשֵׁם

וְאַתְּ מַרְגִּישָׁה שֶׁמֻּתָּר לָךְ לִחְיוֹת.

(אודיה רוזנק)