לפני 10 שנים. 22 בנובמבר 2014 בשעה 19:33
קרה ובחרתי לפתוח את הבלוג דווקא בתקופה שבה אני ממעטת לכתוב.
ובכ״ז במקום להמשיך ולרדות בחוסר היכולת האירעית שלי להפוך תחושות למילים, החלטתי לשתף באהבות קטנות שליקטתי עם השנים והפכו בדרכן לשביל מסותת במרצפות צהובות שדואג לחבר אותי לעצמי.
בשנת 1957 צילם ריצ׳ארד אבדון את מרילין מונרו בשיא תהילתה.
הוא מספר איך הגיעה אליו לסטודיו, מאופרת וחנוטה בשמלה נוצצת אחרי יום ארוך בו פלירטטה עם המצלמות כיאה לאותה דמות קולנועית וסמל מין שהכל ציפו ממנה להיות.
וכך הוא כותב:
״וכשהלילה נגמר והיין הלבן נגמר והריקודים נגמרו. היא ישבה בפינה כמו ילדה. אבודה.״
קשה שלא להירתק למבט המנותק, האובד, כמעט מבוהל -
שהשיל ממנה באחת את הדמות שלימים תיחשב כאייקון אלמותי והחזיר אותה לרגע להיות רק נורמה ג׳ין.