בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנְךָ

״מתוך התוהו והאינות בראתני.

ביום הראשון האירות אותי כדי שאראה את עצמי, והבדלת בין החושך לבין האור שבי.

ביום השני בראת את שמַי הכחולים ואת געגועי.

ביום השלישי בראת את אדמתי ואת הפרחים היפים של אהבתי.

ביום הרביעי בראת את הכוכבים הרחוקים אשר בתוכם בודדה אבל לא אובדת אני שרויה.

ביום החמישי בראת את המפלצות ואת הדגים המוזרים של חלומותי.

ביום השישי שיווית לי (על-ידי מסות מכאיבות) את דמותי כנשמת אדם,

והעמדתני יחידה ועירומה לפניך.״

(מתוך: החיים כמשל/פנחס שדה)