שמילי יוצאת מהכלוב

שאני אבין שזה לא יעבור לעולם. לא הבדסמ, אלא הדיכאון. שלעולם אי אפשר לצאת ממנו. 

את הרגע הזה שאני מבינה שזה הפך להיות מין הרגל כזה, שאני מרגישה שאני מתקדמת בצעדי ענק, ואז פתאום מגלה שלא זזתי אפילו מילימטר, אולי אפילו עפתי לאחור. פתאום אני מגלה שאני שוב מתנהגת אותו הדבר, נשארת עם אותם הפחדים ועושה את אותם צעדי בריחה. ממשיכה לנתק ולחסום אנשים בלי לדבר איתם אפילו, בלי לחשוב שאולי הבעיה היא אצלם ולא איתי. עלק יישום תובנות, עלק רשימת טלפונים. אין סיכוי לצאת מזה. ועוד שואלים אותי למה אני לא מביאה ילדים- פחח... מישהו יכול להיות ערב לזה שתישאר להם אמא?

אני עומדת מול השלט של "אין יציאה" כל החיים שלי ואני לא מפנימה את זה. אין דרך החוצה מהכלוב. אין.

שאמצא לי מקום אחר, שאוכל לכתוב בו עם השם האמיתי שלי ולא לכתוב רק על כאב ודיכאון, אלא על שמחה ואהבה.

ומצאתי את המקום. ומצאתי את השמחה והאהבה. והם לא בשמילי. הם בתוכי. והם יוצאים החוצה גם ברגעים הקשים. הפרפרים שלי.

איך אמרתי היום לפסיכולוג שלי: "לפעמים את מבינה שצריך לשחרר דברים מסוימים". וזה נכון, לפעמים צריך לשחרר.

אני כבר לא מדברת בשפה של "הוא משחרר אותי", "אני סאבית, הוא דום, הם מתחלפים". אני רוצה להישאר שמחה. בדסמ לא גרם לי שמחה ולא אהבה, אלא פשוט איפשר לי להסתתר מהמציאות הנוראית שהיתה מנת חלקי, ושגם המשכתי לעשות אותה מנת חלקי. בדסמ גרם לי להרגיש מוגנת, אבל את לא באמת מוגנת כשמישהו מכה אותך, גם אם זה בהסכמתך. הוא צריך להיות איש טוב יותר ולשאול למה את מבקשת שיכו אותך, למה את מבקשת שישפילו אותך. ואם הוא אוהב אותך באמת הוא לא ירצה לגרום לך שום דבר רע, אלא לחזק אותך בשבילך, ולא שתהיי חזקה בשבילו.

לקח לי קצת זמן (יותר מ-16 שנה) להבין את זה, אבל בסוף האסימון נפל. אני מרגישה טוב, ואני בלי בדסמ. עכשיו פרשתי באמת.

לעולם לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי אמיתי, מודה ומתוודה. במשך כמעט 37 שנות קיומי אף לא אדם אחד מקצועי טיפל בבעיות שעלו מעצם קיומי. אבל כדאי להתחיל איפה שהוא, ולכן התחלתי היום. והיה... איך אפשר לומר גילוי?

דיברנו על כל מיני דברים. העלינו כל מיני נושאים. אמרתי לו שאני רוצה להתחיל בנושא של קבלה עצמית. הסכים.

ואז התחלתי להסביר לו שאני לא מספיק טובה, ולכן כולם עוזבים אותי. אז הוא שאל את השאלה הכי בסיסית, ואני ממש רציתי להתייבש בצד ולהרוג את עצמי (הפעם לא מילולית). הוא שאל מי אמר לי שאני לא מספיק טובה ולכן הוא עוזב אותי. ואני התחלתי לגמגם. 

אתם מכירים את המחשבה הזו שתקועה לכם שנים על גבי שנים בראש ואז מגיע מישהו עם סיכה ומפוצץ לכם את המחשבה הזו לגמרי? מכירים את ההבנה הזו שמגיעה שחייתם כל חייכם במחשבה מסוימת, אבל כשמפרקים את האירועים אחד לאחד רואים שכל המחשבה הזו מוטעית? זה מה שקרה לי היום. ואני עדיין בשוק מזה.

אז קיבלתי שיעורי בית, וכבר עשיתי אותם (כי אני חננה, מה לעשות). והוספתי לשיעורי הבית תוספת: רשימה של כל מערכות היחסים שלי מאז גיל 18, כמה זמן הן נמשכו, מי עזב את מי ולמה. אני מתביישת לספר מה התוצאות. 

עכשיו צריך ללמוד מה עושים בקשר לזה.

אני לא מצליחה בלי לכתוב. קשה לי להביע את עצמי אחרת.

אז הפעם החלטתי על ניסיון אמיץ - לכתוב בלי מסכות. בלי להיות המגניבה, השווה וההארד-קור. פשוט להיות העכבר שאני באמת. כי מתי שהוא, איפה שהוא, אני אמצא את שאהבה נפשי. 

מחר מתחילה טיפול אמיתי.