שאמצא לי מקום אחר, שאוכל לכתוב בו עם השם האמיתי שלי ולא לכתוב רק על כאב ודיכאון, אלא על שמחה ואהבה.
ומצאתי את המקום. ומצאתי את השמחה והאהבה. והם לא בשמילי. הם בתוכי. והם יוצאים החוצה גם ברגעים הקשים. הפרפרים שלי.
איך אמרתי היום לפסיכולוג שלי: "לפעמים את מבינה שצריך לשחרר דברים מסוימים". וזה נכון, לפעמים צריך לשחרר.
אני כבר לא מדברת בשפה של "הוא משחרר אותי", "אני סאבית, הוא דום, הם מתחלפים". אני רוצה להישאר שמחה. בדסמ לא גרם לי שמחה ולא אהבה, אלא פשוט איפשר לי להסתתר מהמציאות הנוראית שהיתה מנת חלקי, ושגם המשכתי לעשות אותה מנת חלקי. בדסמ גרם לי להרגיש מוגנת, אבל את לא באמת מוגנת כשמישהו מכה אותך, גם אם זה בהסכמתך. הוא צריך להיות איש טוב יותר ולשאול למה את מבקשת שיכו אותך, למה את מבקשת שישפילו אותך. ואם הוא אוהב אותך באמת הוא לא ירצה לגרום לך שום דבר רע, אלא לחזק אותך בשבילך, ולא שתהיי חזקה בשבילו.
לקח לי קצת זמן (יותר מ-16 שנה) להבין את זה, אבל בסוף האסימון נפל. אני מרגישה טוב, ואני בלי בדסמ. עכשיו פרשתי באמת.
