לפני 9 שנים. 11 בספטמבר 2015 בשעה 19:47
שאני אבין שזה לא יעבור לעולם. לא הבדסמ, אלא הדיכאון. שלעולם אי אפשר לצאת ממנו.
את הרגע הזה שאני מבינה שזה הפך להיות מין הרגל כזה, שאני מרגישה שאני מתקדמת בצעדי ענק, ואז פתאום מגלה שלא זזתי אפילו מילימטר, אולי אפילו עפתי לאחור. פתאום אני מגלה שאני שוב מתנהגת אותו הדבר, נשארת עם אותם הפחדים ועושה את אותם צעדי בריחה. ממשיכה לנתק ולחסום אנשים בלי לדבר איתם אפילו, בלי לחשוב שאולי הבעיה היא אצלם ולא איתי. עלק יישום תובנות, עלק רשימת טלפונים. אין סיכוי לצאת מזה. ועוד שואלים אותי למה אני לא מביאה ילדים- פחח... מישהו יכול להיות ערב לזה שתישאר להם אמא?
אני עומדת מול השלט של "אין יציאה" כל החיים שלי ואני לא מפנימה את זה. אין דרך החוצה מהכלוב. אין.
