צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תשוקה

לא מחפשת.
לא רוצה.
נטו פורקן!
לפני 6 שנים. 7 באפריל 2018 בשעה 14:57

ויתרתי משום מה על הבמה הזאת

על המקום שלי כאן לכתוב..

נראה לי שהגיע הזמן לחזור לכתוב.

בעיקר על עצמי,

השתיקה שלי

השתיקה השחורה הזאת,כמו בור עמוק 

לא מרפה ממני,

אולי כי יש לי מה לומר אבל אין מי שמקבל

זו הסיבה שאני כותבת,

לא רוצה ביקורת,לא רוצה מילים

אבל צריכה הבנה,

הבנה אמיתית ,הבנה נכונה בלב שלם.

כבר לא בא לי

ללכת במסלול ללא התקדמות,מסלול קבוע ,

עומדת במקום,

זה שוחק.

הדרך הזאת,מקום של "אולי" למקום של "חלום שאני רוצה..."

לא מוותרת על החלומות שלי

לא מוותרת על אהבה,

אהבה זה הכוח שלי.

אז היכן אהבה??

לפני 6 שנים. 24 בפברואר 2018 בשעה 18:54

מאז שהכרנו נגמרו לי המילים.

לפני 6 שנים. 10 בפברואר 2018 בשעה 11:41

לא לקבל את הזין הקשה שלך

בתוך הכוס הרטוב שלי

במשך שבוע

זה בהחלט קשה.

לפני 6 שנים. 27 בינואר 2018 בשעה 18:44

שלי ושלך

רק שלנו...

 

אולי?

 

לא יקרה לעולם!

לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 15:14

לנשק את האדמה שאתה דורך עליה.

משם באתי...

מלטה...

לא רואה את עצמי מטפסת למעלה בלי להיות למטה

אני שואבת כח מהאדמה

מהקרקעית,מהריצפה.מהכי נמוך.

חוסר האונים מבעיר בי כח,אש חזקה.

לפעמים נבלעת בתוך הכאב,

זה מכרסם בתוכי,לוקח אותי למקום לא נכון.

ואז מרימה ראש ורואה אותך 

ומבינה שעוד שניה זה יחלוף...

לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 13:46

תמיד לקחתי הכל,

או הכול או כלום.

לא אוהבת טיפה ועוד טיפה

שפוך עלי הכל.

את כל התכולה.

יש לי כח,כזה כח שאני בהלם מעצמי,

הגוף שלי סופג,

הלב שלי מכיל,

לפעמים אני זקוקה לצאת מהמסגרת,

לצאת קצת החוצה,

איתך.

להבין שאני חלק ממך

ולא חלק ליד....

לדעת שאתה משלים אותי.

הולכת לאיבוד בתוך עצמי,

לכאן או לשם?

הרי אין כאן או שם

יש אותנו.

לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 9:01

כלום כבר לא אותו הדבר.

לפני 6 שנים. 19 בדצמבר 2017 בשעה 5:27

אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

לפני 6 שנים. 18 בדצמבר 2017 בשעה 7:34

הכרנו פה אבל לא היינו פה.

חשבתי שבמקרה או אולי

חשבתי שזה נגמר שאני כבר לא כאן.

והיום אני כ"כ קטנה.

כנראה הלכתי לאיבוד,התבלבלתי,אולי לא הבנתי.

לאן הלכתי??מה לקחת?

קשה לי להיות בפינה,שכחתי כבר את ההרגשה.

ממך אני לא מסוגלת לקבל את זה,קשה לי.

לא ידעתי שאני שם.

ואתה?

הבנת?

לקחת?

 לא רוצה לדבר,רק רוצה לספר,לומר,לכתוב מהן תחושותיי.

לא יודעת.מבולבלת.

מה קרה?מה זה הענן הכבד הזה?

איך שבא לי שהשמש שוב תזרח

שוב תחמם אותי ותעטוף אותי בביטחון בלתי נגמר.

בא לי שמש נעימה מרגיעה.

אותה השמש ששמרה עלי,השמש שאתה נתת לי.

לפני שהבאת את הענן הכבד הזה.

השמש קרה אהובי.

 

לפני 6 שנים. 2 בדצמבר 2017 בשעה 9:27

כשטוב לי אני  פחות  כותבת...לא יודעת למה.

אני פורקת את הכאב בכתיבה

שנה וחצי לא כאב לי,זה הרבה זמן אבל לא מספיק.

כשלא אכתוב לנצח תדעו שטוב לי.

אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי ועוברת את זה לבד,הוא רק שומע 

סוג של כותל מערבי.

האמת שיכלתי ללכת לכותל המערבי אילו רציתי שרק ישמעו אותי.

אבל לא...

אף אחד לא יכול לומר לי שזה לא קיים 

אהבה.

אבל כן יכולים לומר שקשה לתחזק אותה,

קשה לשמור עליה,בעיקר שהכל בא ממני.

אני צריכה להיות מוצפת כל היום ולא רק בין הרגלים,מוצפת רגשית,מחוזרת,אהובה,קיימת..

אבל כח ההרגל שיבש הכל..

אני צריכה שיניחו עלי כתר על הראש גם שאני על ארבע,אפילו קולר על הצוואר לא קיבלתי.

אז כתר??.

צריכה שימחאו לי כפיים על כל קישקוש בזנב...

כואב לי.

זה לא כך.

הרמתי ידיים...

ולא מרגישה את האחיזה שלו בי 

מרגישה כואבת,בוכיה וממורמרת..

אהבה בעיניי זה הכל

אבל לא כשאני לבד.

חשבתי שאהבה היא בכל מחיר

אבל לא רק שאני משלמת את המחיר.