בוקר... העיניים עדיין עצומות, המחשבה הראשונה מתחילה להיווצר כשהמוח מבין כי החלום האחרון ללילה הגיע לסיומו. ואז המגע הראשוני של המיטה, התזוזה הקלילה של הרגליים והידיים. כן... אני עומד להתעורר לגמרי.
העיניים נפקחות לאט. צורות מוזרות של אור וחושך מתחילות להופיע, צורות אשר תוך שניה הופכות לתמונת חדר השינה שלי. שתי קרני אור דקות חודרות מבעד לדלת הכניסה לאותו חדר, שתי קרניים אשר מבשרות כי הלילה הסתיים...
ואז פתאום הכל חוזר אלי. מה עשיתי?!
אני מסובב את ראשי לשמאל, מקווה שאולי היא הייתה חלק מהחלום, אך לא.
עינייה עדיין עצומות, ראשה מונח בעדינות מתוקה על הכרית, והשמיכה הלבנה והדקיקה מכסה את גופה עד לגב התחתון, חושפת גב מצולק משריטות קלות טריות. קצת התלהבתי אתמול.
הכל חוזר אלי.
מורן (שם בדוי) הייתה שכנה שלי. היא וחבר שלה עברו לגור בבניין לאחר שסבתא שלו השאירה ירושה לא קטנה. בהתחלה לא הבנתי איך זוג בשנות העשרים המוקדמות לחייהם הצליחו לרכוש דירה במגדל יוקרתי, אך לאחר סיפור הסבתא הכל נהיה ברור.
חלק יגידו שאני מגעיל על הדברים אשר אכתוב עכשיו, אך מעולם לא הבנתי מה היא מצאה בו. היא הייתה בלונדינית, קשוחה, אסרטיבית (בעברה קצינה בצה"ל), והוא היה... פרווה. לא בשר ולא חלב. משעמם.
ערב אחד, אשר ציפיתי שיהווה התחלה ללילה ארוך של מסמכים, תיקים ועבודה בלתי סופית, יצאתי למרפסת דירתי לשאיפה אחרונה של חופש. הבריזה המרעננת גרמה לי להתעורר... אורות תל אביב ברקע, מוזיקה חלשה מתוך דירתי... אלו היו החיים.
"... זה לא מעניין אותי!" לפתע שמעתי גבר צועק.
אין כמו יצר המציצנות אשר מוטבע בתוך בני האדם, אותו אחד אשר יגרום לנו להסתכל מסביב, לחקור מאין הגיעה הצעקה, וכמובן... להמשיך להקשיב.
"מורן... זה לא מעניין אותי! אני לא מוכן לשטויות בבית שלי!"
לפחות עכשיו ידעתי במי מדובר. קומה אחת מעלי, מורן ודרור (גם דרור שם בדוי), שני בני העשרים פלוס, הדיירים החדשים.
בבית שלי? חשבתי לעצמי... איזה גבר אשר חי עם בת זוג נותן לה להרגיש שהיא חיה בבית שלו? גם אם הוא רכש את הדירה לבדו וגם אם הוא משלם לבד את השכירות. אידיוט... מילמתי לעצמי.
מורן לא נשארה חייבת כלל.
"הבית שלך?! אתה מנקה אותו?! אתה מבשל בו?! אתה משלם את החשבונות?!"
חייכתי לעצמי. לא רע...
לאחר מספר דקות של האשמות הדדיות שמעתי את מורן מכריזה כי היא "הולכת!".
לא... לא עוזבת... הולכת, יוצאת מהדירה ככל הנראה לשחרר לחצים במקום אחר ולא מולו.
משהו בי גער בי מבפנים. "לך!" שמעתי את הקול הפנימי שלי צועק ודורש. באותו רגע רצתי חזרה לדירה, הרמתי את הנייד משולחן הקפה ורצתי אל דלת הכניסה. כשהגעתי למעלית הבנתי כי אפילו לא נעלתי אחרי. בבניין יש שומר 24 שעות ביממה ומצלמות אבטחה בכל קומה... אין לי מה לדאוג שכנעתי את עצמי.
דלתות מעלית מספר 2 נפתחו ו... מורן עמדה שם, פנים נפולות, מעוצבנות, מאוכזבות.
נכנסתי פנימה כשאני זורק "היי" משעמם.
קומה 20... 19... 18... 17... 16... הצג הזכיר לי כי השעון מתקתק.
"אז איך הבניין? השכנים?"
רציתי להרוג את עצמי. איך הבניין והשכנים??? לא יכלתי למצוא משהו אחר לומר???
מורן חייכה חיוך קצרצר. "מדהים כאן. כמו בית מלון כזה."
חייכתי חזרה וניסיתי להחביא את העובדה שבחנתי כל סנטימטר בבחורה.
1.60-62, חזה קטן, גוף ממוצע, ישבן פרופורציונלי. הניתוח הפך לטכני צחקתי לעצמי. מורן נראתה כמו אחת אשר יכולה לגרום לגבר להזכר בה עד סוף ימי חייו בעזרת סקס מטורף.
"אתם נשואים? את ו..." חיפשתי דרך להמשיך את השיחה לפני ההגעה ללובי.
"לא." היא עצרה אותי עוד לפני שסיימתי את השאלה.
חייכתי. "יופי." עניתי ומיד הבנתי מה אמרתי, אך החתול כבר יצא מהשק.
מורן הסתובבה אלי, מבט מבולבל אך השתנה אט אט לכיוון מבט מחייך. קיוויתי שהחיוך ינבע מעזות הרוח, ולא מהטימטום שבהערה.
"למה יופי?" היא שאלה כבר עם חצי חיוך.
גימגתי.
"כו... כולם היום מתחתנים יותר מדי מהר, ואחר כך מתגרשים באותה מהירות. לקחת את הזמן זה דבר נבון. בודקים את השטח, מוודאים שזה אכן הבן אדם שרוצים להיות איתו כל החיים."
המעלית הגיעה ללובי, הדלתות נפתחו, והייתי בטוח שכאן הכל יסתיים. מורן תחשוב שאני איזה פריק מהבניין ואנו נגיד שלום מדי פעם כשניתקל במעלית.
"אז אתה מאמין במונוגמיה?" היא שאלה כשיצאנו לרחוב ועצרנו מול הבניין
"את לא?"
מורן הורידה את עינייה למדרכה. אחד הדברים אשר עושים גבר לשולט טוב היא היכולת להרגיש מה עובר על הצד השני ללא הצורך במילים. לפעמים כל מה שצריך הוא מבט, תחושה, רטט... אתה לא רוצה לפגוע בצד השני, אתה רוצה לתת לו את התחושה שאתה אוהב אותו... שאכפת לך...
התכופפתי מעט, כאילו מחפש את עינייה של מורן.
"הכל בסדר?" שאלתי בטון מרגיע ושקט.
"כן." היא שיקרה והרימה את עינייה.
"את יכולה לספר לי. אחרי הכל... הכי קל להפתח לזר, לא?" חייכתי.
מכירים את הרגעים הללו שבו הזמן עובר לכם מהר מדי? הרגעים הללו שאתם מסתכלים בשעון ולא מבינים כיצד עברה שעה שלמה, או שעתיים שלמות. כך אותו עקב עבר עלינו. שעתיים שנראו רק כמספר דקות. טיילנו בפארק הירקון, דיברנו על הכל, היא נפתחה בפני בצורה שאף נשלטת או שפחה עשתה בעבר.
היא לא אהבה אותו, את דרור. היא סיפרה שהיא מרגישה שהוא כלא אותה, קשר אותה אליו (אם היא רק הייתה יודעת מה אני עושה לנשים). לקראת סוף הטיול אפילו הודתה כי חיי המין שלהם משעממים אותה. "אני מרגישה שאכפת לו רק מעצמו ולא ממני." היא אמרה בהומור מאולץ, אחד כזה שניסה להחביא את המבוכה ואת הכאב. "אל תבין לא נכון, אני אוהבת שהוא מסופק, כל אישה רוצה לספק את הגבר שלה, אבל..." הבחנתי בדמעה מבצבצת. "אבל..."
הגענו לחזית הבניין, לאותה נקודה ממנה הכל החל. עמדתי מולה והרשיתי לעצמי להניח ידיים על שתי זרועותיה, מעין מגע מנחם. כל כך רציתי לקחת אותה אלי, להראות לה טעימה של חיים שאולי יגרמו לה להרגיש בחיים. אבל מבחינתי... היא הייתה "משוייכת".
הצעתי כמובן שתקפוץ אלי בכל שעה אם היא תצטרך משהו, והבאתי לה את מספר הנייד שלי.
מאותו יום אני ומורן נהינו ידידים טובים. בילינו שעות בטלפון, מספרים על היום שעבר עלינו, מספרים על המחשבות, על ההרגשות, על הבעיות...
כשדרור היה יוצא עם חברים אז היא הייתה יורדת אלי. כוס יין, מוזיקה, שיחה, סרט... כל פעם זה היה משהו אחר. דרור לא ידע כלום. היא סיפרה לו שהיא הולכת לחברות.
"מה זה?!" צמד המילים אשר גרמו לי להזכר מה נשאר בחדר האמבטיה (כן, אני שוכח אביזרים לפעמים ברחבי הדירה לאחר סשן).
יצאתי מהמטבח במהירות לכיוון חדר אמבטיה אורחים. מורן עמדה שם כשבידה קולר השייכות של השפחה שלי.
"היה לך כלב?" היא שאלה כשהיא בוחנת את הקולר.
עמדתי שם כמו פסל, מנסה להחליט האם לשתף את מורן בכל אשר מתרחש בחיי, או האם להשאיר את החלק הזה סודי. אחרי הכל, לא הייתי בטוח איך היא תקבל את זה. לא מעט נתקלתי בתגובות נשים אשר סלדו מדרך החיים הזו. מורן לא הייתה מאלו ששופטים, אך לא רציתי שידידה טובה, שכנה... תקרא לי משוגע.
אבל האמת מוצאת דרכה לפני השטח בין אם במוקדם או מאוחר. עדיף היה מוקדם.
"לא." עניתי.
היא הסיטה את מבטה מהקולר אלי.
"אז של מי זה?" היא שאלה עם חיוך.
"זוכרת שסיפרתי לך שאתמול הייתה אצלי מישהי?"
"כן... זו שאתה יוצא איתה, דייט שלישי. מה היא הביאה את הכלב שלה איתה?!" המבט של מורן העביר את אשר חשבה. איזו חוצפנית מגיעה לדייט בביתו של גבר עם חיית המחמד שלה.
"לא בדיוק..." התקרבתי אליה ולקחתי ממנה את הקולר. "זה שלה."
מורן הסתכלה עלי מוזר. היא לא הבינה. לא דמיינה.
"מה זאת אומרת שלה?"
היא לבשה את זה.
מורן הרימה גבה.
"מה היא גותית כזאת?" שאלה בתמימות.
חייכתי. הרשיתי לעצמי דקה שלמה לנסות לארגן את המחשבות, את המילים, את ההסבר. ואז האמת פרצה. כל האמת עלי, על מה שאני אוהב, על איך אני אוהב את זה, על איך זה התחיל, ועל מאורעות אמש עם השפחה החדשה שלי.
פחד הינו אויב נורא. אנחנו לא יכולים לראות אותו, רק להרגיש אותו. אנחנו לא יכולים להרוג אותו, אך הוא יכול לשתק אותנו. אנחנו לא יכולים להעלים אותו, אלא רק לגרש אותו לתקופה. פחד הוא מה ששנינו הרגשנו באותה שניה. מורן הסתכלה עלי מוזר והחליטה לקצר את שהותה בדירתי לאותו ערב. היא פחדה. גם אני.
כבר שכחתי כמה ימים עברו לפני שהיא שלחה לי הודעה, אך באותו יום שהיא עשתה זאת, הרגשתי את הדם זורם חזרה לכל נקודה בגופי. לא הבנתי למה, אך היא הייתה חסרה לי.
"אנחנו צריכים לדבר." היא רשמה לי.
כבר באותו רגע ביטלתי שתי פגישות וארוחת ערב רק על מנת להגיע לדירה מוקדם, להתסדר ולהתכונן. אני רגיל לכך שהבחורה מתרגשת לקראת מפגש, מה בדיוק קורה לי, לא הבנתי.
פתחתי את הדלת, היא עמדה שם, חצי חיוך של מבוכה, שיער פזור ושמלת מיני שחורה וצמודה. העיניים שלי נאבקו להשאר על פניה. בכל התקופה הזו לא ראיתי את מורן לבושה כך. היא תמיד לבשה ג'ינס טרנינג, חולצות משוחררות אשר לא הכי החמיאו לגזרה שלה. הלילה, היא נראתה כמו אישה.
לאחר ההלם הראשוני הזמנתי אותה להכנס. היא היססה לשבריר שניה.
התיישבנו על ספת העור, שנינו נראים כמו בפגישה עיוורת ראשונה. היא התנצלה על אותו ערב, על התגובה, על אי ההבנה. הרגעתי אותה ולקחתי את האשמה על עצמי. הייתי צריך לשמור על הסוד בצורה יותר טובה או לגלות לה אותו כשהקשר הידידותי החל להתגבש.
המבוכה נמסה משניה לשניה, ולאחר כמה רגעים כבר הרגשנו כמו פעם, ידידים טובים שיכולים להרגיש פתוחים לגמרי אחד עם השני.
"אז אתה מצלם את עצמך לפעמים?" היא לפתע שאלה.
כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי. "ס... סליחה?"
"עם הבחורות שבאות אליך... אתם מצלמים סרטונים?"
"אאהה..." גימגמתי. "היו מספר פעמים שצילמנו, למה?"
"כי אני רוצה לראות." היא ציחקקה וניסתה להפיג את המוזריות בעזרת ילדותיות.
"אני מצטער." נהייתי רציני "זה פרטי, גם לי גם להן. לא היית רוצה שיצלמו אותך ויראו את זה לאנשים אחרים, לא?"
מורן נרגעה מהצחקוקים והסתכלה עלי. היא נהייתה שקטה, רצינית, מחושבת, כאילו מנסה לבחור דרך תמרון.
"אני רוצה לנסות." היא לפתע אמרה.
"מה?" פתאום דמות השולט שבתוכי נאבקה לצאת החוצה ולתפוס פיקוד.
"אני רוצה לנסות את זה. להיות 'שפחה'."
קמתי מהספה במהירות לכיוון המטבח, צועק על השולט שבי שירגע ומהר!
"אין סיכוי! לא איתי!" סירבתי.
מורן קמה אחרי ומיהרה לשמור מרחק.
"למה? זה איך שאני נראית?" היא ניסתה לשחק לי על הרגשות.
עצרתי, הסתובבתי ובהיתי בעיניה. כבר לא ידעתי אם זה אני או השולט שבי שראו שם כאב, ייאוש, תחינה. התקרבתי אליה ונגעתי בפניה העדינות.
"מורן... זה לא משחק. זה לא דרך לפלפל את חיי המין שלך. זה אמיתי. זה כאב, זו התמסרות מוחלטת. זה לא בשבילך."
"תתן לי להחליט מה בשבילי ומה לא. אל תהיה כמו דרור." הכעס החל לצוף בקולה.
"זה עוד דבר, מה עם דרור?!" יריתי חזרה.
"דרור לא כאן." היא התקרבה אלי ונעצרה רק כשהחזה שלה נגע בשלי. "אני ואתה כאן." היא הביטה ישירות לתוך עיניי, כבר לא מתחננת, אלא קובעת עובדה. זה יקרה.
במשך רבע שעה הסברתי למורן את כל מה שיכלתי. הסברתי מה אני עלול לעשות, הסברתי כיצד אני אפנה אליה, הסברתי כיצד עליה לפנות אלי, הסברתי מהי מילת בטחון וכיצד ומתי משתמשים בה, חשפתי אותה לכל האביזרים שברשותי, למחסומי הפה השונים, לאזיקים, לכיסויי העיניים...
היא הקשיבה, היא למדה, היא התעניינה.
ביקשתי ממנה לחשוב על זה עוד כמה דקות לבדה בזמן שאני אצא למרפסת. אם כשאחזור היא עדיין תרצה לנסות אז נעשה זאת.
ואכן כשחזרתי, מורן הייתה שם, עמדה במרכז הסלון, ללא שמלת המיני הקצרה והצמודה, רק בתחתונים וחזיה.
"אני מוכנה אדוני." היא לחשה כמעט ללא אוויר.
עמדתי במקום, הבטתי בה, באישה שרצתה להיות שפחה. הושטתי את ידי לשלט המערכת וחיפשתי על מסך הטלוויזיה מוזיקה מתאימה. השיר שבו אני אוהב להתחיל כל סשן הוא wicked game אך בביצועה של emika (בפרופיל שלי קיים קישור). לחצתי play והסשן החל.
התקרבתי אל מורן באיטיות, עינייה עקבו אחרי, אולי מחשש, אולי מהתרגשות, אולי מהרצון להיות עדה לכל אשר אעשה לה. ליטפתי אותה בעדינות, התקרבתי אליה ונישקתי את צווארה. היה לה ריח מתוק, טעם של עוד.
"אני אוהב את הריח שלך זונה..." לחשתי לה באוזן.
מורן עצמה את עינייה ולחשה; "תודה אדוני..."
סשן ראשון... היא אמרה אדוני. היא הייתה מוכשרת.
השמכתי ללטף אותה, שיער, גב, גב תחתון, ישבן...
"החוטיני שלך מפריע לי."
"להוריד אותו אדוני?" היא סובבה את ראשה אלי אך עינייה עדיין עצומות.
הסתכלתי על השפחה החדשה שלי, על הפנים העדינות, על העיניים העצומות שסימלו ביטחון מוחלט במה שעומד לקרות לה.
"בואי." תפסתי את ידה והובלתי אותה למדרגות. חדר השינה שלי היה בקומה השניה של הדירה. כל האביזרים היו עדיין מונחים על המיטה שכן רק הרגע סיימתי להראות אותם למורן. הרמתי שתי זוגות אזיקים, ידיים ורגליים, ומחסום פה.
עזרתי לשפחה שלי להוריד את החזיה והתחתונים ונעמדתי מולה כשהאביזרים בידי.
"אני הולך לכבול אותך עכשיו. את לא תוכלי לזוז ואת לא תוכלי לדבר. אם תרצי שאפסיק את מה שאני עושה אני רוצה שתזמזי..." מילת הבטחון הוחלפה בזמזום קצר של שלושה תווים.
מורן לא הראתה סימן לחשש. היא עמדה מול המיטה, ידיים מאחורי גבה, כאילו ידעה מה אני הולך לעשות, וחיכתה בסבלנות.
כבלתי את ידייה אל מאחורי גבה ואת רגליה אחת לשניה. הלבשתי עליה את מחסום הפה והשכבתי אותה בעדינות על המיטה. קיפלתי את רגליה וחיברתי בין אזיקי הידיים לבין אזיקי הרגליים. מורן הייתה מנוטרלת לגמרי. שוכבת על צידה השמאלי, חסרת אונים.
התרחקתי מהמיטה והתיישבתי על הספה אשר בפינת החדר, הסתכלתי עליה. לא מתוך השפלה, לא מתוך רצון לשלוט, אלא רציתי להיות בטוח שמורן לא תפגע. זו הייתה הפעם הראשונה שלה. היא הביטה בי, עיניים מתחננות, מסכנות, יפייפיות.
קמתי, התקרבתי, ליטפתי, הרגעתי. נישקתי אותה על ראשה ולחשתי; "הכל יהיה בסדר..."
ואז...
השולט שבי נכנס לפעולה. סטירה על הישבן, אחת כזו שתוכיח לה שזה לא משחק. ציפיתי לשמוע אותה מזמזמת את שלושת התווים, אך הם לא הגיעו. עוד סטירה על הישבן. ועוד אחת! יותר חזקה!
אך התווים לא נשמעו.
ליטפתי את האגן שלה, את הרגליים, את החזה... התפעלתי מהגוף ששכב לפני חסר אונים...
"את יודעת שיש לך גוף מדהים?" לחשתי כשאני מושך אותה כשתשכב על צידה הימני, עם הפנים לכיווני. העברתי את ידי עוד פעם על הגוף הזה שעכשיו שכב שם להנאתי בלבד.
העברתי את ידי אל בין רגליה. היא הייתה רטובה לגמרי. הציפיה ככל הנראה גרמה לה להתרגש. חייכתי.
קמתי וניגשתי אל שאר האביזרים. שוט זמש? שאלתי את עצמי.
הרמתי אותו והבחנתי בעינייה של מורן מביטים בי ובשוט. פחד...
"רצית להיות שפחה..." לחשתי כשאני מתקרב עם השוט בידי. "רצית להרגיש מה זה להיות שייכת לגבר, להתמסר לו לחלוטין... להיות שלו." סובבתי את השוט מספר פעמים ואז; ששששטטטטט!
אותו רעש של כאב עדין ומענג. מורן הזיזה את עצמה מאינסטיקנט, אולי גם קצת כאב אשר נגרם ממכת השוט על ישבנה. היא גנחה קלות אך מחסום הפה גרם לגניחה לדהות ברקע. סובבתי את השוט עוד מספר פעמים ושיחררתי אותו הפעם על שדייה.
"מממממממממממ!!!" היא פתחה את עינייה לרווחה.
כעת ציפיתי לשלושת התווים. אך... הם לא הגיעו.
סובבתי את השוט פעם שלישית... אך שלושת התווים... לא הגיעו.
פתחתי את רגליה בברוטליות, חשפתי את איבר מינה למנורה שמעליה. סובבתי את השוט פעם רביעית ו...
"מממממממממממממממממממממ!!!!!!" מורן גנחה וסגרה את רגליה מיד מכאב.
התקרבתי אליה. ליטפתי את ראשה, שיערה ולחשתי; "להפסיק?"
מורן הרימה את עינייה אלי. ריר נזל מצדדי מחסום הפה, עינייה דמעו במקצת, אך מורן הזיזה ראשה ל"לא".
"את בטוחה?" התעקשתי.
היא הנידה בראשה ל"כן".
קמתי חזרה מהמיטה, זרקתי את השוט הצידה ושיחררתי את אזיקי הידיים, רגליים ואת מחסום הפה. מורן התיישבה על קצה המיטה וניגבה את הריר מפניה.
עמדתי מולה, ליטפתי את שיערה. היא הרימה את מבטה אלי בחשש.
"אדוני מרוצה ממני עד עכשיו?" שאלה בעדינות.
לא עניתי, רק בהיתי במבט הזה.
הסשן הסתיים, אמרתי לעצמי. משהו לא מאפשר לי להמשיך. אבל היא, כאילו הרגישה, כאילו ידעה, החליטה להמשיך. היא הרימה ידייה מעל המיטה, פתחה את כפתורי החולצה שלי, ואז את המכנס.
הייתי בטוח שהיא פיספסה את החלק שבו הסברתי לה שזה לא הסקס, אך כפי שגיליתי, מורן הייתה תלמידה יותר טובה משהאמנתי.
היא משכה את המכנס ואת תחתוניי למטה, בעדינות. חשפה את אשר חיפשה אל מול עינייה והרימה מבטה חזרה אלי. אני מודה, הייתה לי זקפה מהרגע שנכנסתי חזרה לסלון וראיתי אותה עומדת חצי ערומה, אך לנצל זאת כנגדי... היא פתחה את פיה, כאילו מחכה ומצפה שאני אעשה את הצעד הראשון.
ליטפתי את ראשה, אחזתי בו, וברגע אחד הפגשתי בין שניהם.
אין רגעים רבים בחייו של שולט שהוא מרגיש את הוקרת התודה של השפחה שלו, אך מורן גרמה לי להרגיש כאילו מודה לי על כל שבב של כאב שהרגישה על גופה בדקות הקצרות שעברו.
מאותו רגע השולט שבי שלט. הוא הפך את מורן על בטנה, גרם לה להרגיש דברים שלא הרגישה בעבר. נגע בה במקומות שלא נגעו בה, בעוצמה שהיא לא חשה מחייה. כשהגענו לרגע בו הבנו כי סקס הוא בלתי נמנע, מורן נעמדה על ארבע עוד לפני הפקודה.
"אתה רוצה אותי בישבן אדוני?" היא שאלה והבליטה את ישבנה מעט.
הבטתי בה במבט חושק. התשוקה התערבבה עם השליטה. קשרתי את הקולר לצווארה ולקולר רצועה. אמנם ישבנה של מורן לא קיבל ביקור, אך הסקס באותו לילה גרם לשנינו להבין מי אנחנו.
בשניות האחרונות היא השכיבה אותי על גבי, נישקה אותי, פינקה אותי...
"אדוני מרוצה?"
"מאוד." חייכתי.
"אדוני מרשה לי לגרום לו לגמור?"
הרמתי עיניי לתיקרה והנחתי שתי ידיי מתחת לראשי. הנחתי למורן לסיים את הלילה הזה כפי שנדרש. לא עברו שניות ואיברי היה בתוך פיה של מורן. עד אשר צרחתי מתענוג... מורן לא העזה להוציא אותו מהפה שלה.
היא ניקתה אותי, ליקקה אותי.
כן... באותו לילה שנינו הבנו מי אנחנו.
היא נשלטת, שפחה, זונה... כלבה שהתאהבה.
אני שולט, אדון... גבר שהתמכר.
בבוקר התעוררתי... הבנתי שזה לא חלום... היא שכבה לידי במיטה ערומה, צלקות של שריטות עדינות על גבה, השמיכה הלבנה הדקיקה עדיין כיסתה את ישבנה.
זה לא היה חלום... אך ליתר בטחון... חזרתי לישון.
