מבוסס על סיפור אמיתי

ערומה.

קשורה.

קשורה למיטה.

העיניים שלה מכוסות ע"י מטפחת שחורה.

הגוף שלה נע בעדינות, בפחד, בחוסר אונים על מצעי המשי. אין כמו סדיני משי על מנת לגרום לשפחה להרגיש כל תזוזה.

הערב... הערב הסשן הוא בשבילה, לא בשבילי. הערב הזה, הוא על מנת לשגע אתה.

"אתה כאן?" היא שואלת בקולה העדין.

דממה.

היא שלי.

"בבקשה... אתה כאן?"

קמתי מהספה שבפינת חדר השינה השלי והתקרבתי באיטיות למיטה. עשר דקות היא הייתה קשורה כך. עשר דקות בהן לא ידעה אם אני שם, בהן לא ידעה מה יקרה לה, בהן הייתה שייכת לאדון שלה, לי.

התיישבתי בעדינות על סדיני המשי. היא הפנתה את הראש לכיווני.

"בבקשה..." היא התחננה. לא ברור למה...

שלחתי יד והעברתי מגע עדין ביותר על ירכיה הפנימיים... למעלה... עד ל... לא. היא לא תקבל את המגע המיוחל עדיין.

לרגע היא הפסיקה לנשום. ראשה זז ונע, ידיה נאבקו בקשרים אשר החזיקו אותה צמודה למיטה, חסרת אונים, רגליה ניסו להשתחרר...

"תיגע בי..." התחננה.

ידי עברה וליטפה את גופה ערום, מגע עדין, כזה שמתנתק מדי פעם. האצבעות רקדו על החזה המושלם שלה. נגיעות עדינות וקצרות בפטמות... רק שאוכל לשמוע אותה מתנשפת מהציפיה.

החזה שלה עלה וירד, האגן שלה קפץ, כאילו מנסה להשתחרר לחופשי. אך היא הייתה קשורה למיטה, כבולה למשחק שלי.

"תיגע בי...!" התחינה החלה להשמע כדרישה.

ידי החלה לטפס כלפי מעלה. הצוואר... הסנטר... השפתיים...

היא עצרה. ללא תנועה, רק ציפיה.

העברתי את אצבעותיי על השפתיים העדינות, הרכות. היא לא זזה. הכנסתי את האצבע האמצעית בעדינות לתוך פיה, והיא, כמו ילדה טובה, סגרה את השפתיים העדינות שלה ונתנה לאצבע להחליק. הלשון חיממה, הרטיבות רק הדליקה.

איך הגענו למצב הזה? רק הכרנו אתמול בבוקר.

יום חופש... חוף הים... בריזה מרעננת... כך זה החל.

חוף אכדיה הפך למקום הבילוי הרגיל שלי. כמה מטרים מהבר, ספר מעניין... תשלימו את התמונה בעצמכם.

ישבתי מול החוף, המלצר הניח את כוס מיץ תפוזים קרירה על השולחן והעיניים שלי נאבקו להשאר על שורות הספר מאשר על שתי הבחורות הצעירות אשר התמקמו לא רחוק מהיכן שישבתי. הן הורידו את הבגדים וחשפו את אשר התחבא מתחת לבדים הדקיקים... יצירת מופת אשר הייתה צריכה להופיע במוזיאון... במונחים קצת יותר מתנשאים, פסל ונוס ממילו מבחינתי היה היסטוריה עתיקה בהשוואה ליופי אשר נגלה מול עיני.

לאחר כמה שניות אשר הרשיתי לעצמי להתענג על בשריהן, וזאת רק עקב העובדה שמשקפי השמש הסתירו את מבטיי, חזרתי לספר ושקעתי חזרה לתוך הסיפור.

אז כן... הרמתי את עיניי כל כמה דקות, ווידאתי שאותן שתיים עדיין שוכבות שם, משתזפות, מדברות, וגונבות את תשומת ליבי.

הימנית היא זו שלבסוף הבחינה בי. היא השאירה את עינייה עלי, כאילו קלטה כי מתחת למשקפיי השמש אני נעול עליה. ג'ינג'ית, בת 21-24, בהירה אך לא יותר מדי.

החזרתי את מבטי חזרה לתוך הספר. תתמקד........ הכרחתי את עצמי.

כך עברו להם עוד כמה דקות שבהן הסיפור נאבק להשאר מרכז תשומת הלב. אך לאחר אותם דקות... הרמתי את עיניי. הן לא היו שם.

המגבות עדיין שם, התיקים עדיין שם. היכן הן היו?

הזזתי את עיניי לכל אורך רצועת החוף אשר הייתה בטווח ראייתי. ואז...

הנה היא, הג'ינג'ית, עומדת ליד הבר, לבד. הסתכלתי מסביבי, החברה לא נראתה באופק.

וכמו בכל מאבק בו הגבר מנסה לשלוט על יצריו, הפסדתי. הנחתי את הספר, קמתי מהכיסא וניגשתי לכיוון הבר. מכנסיים לבנות, חולצה כפתורים לבנה קצרה. לא יכלתי להראות יותר צפונבון???

אם היא תתרחק מהבר לפני שאני מגיע לשם, זה לא נועד להיות. אמרתי לעצמי. אך היא עדיין הייתה שם גם כשהגעתי. עכשיו ראיתי את פניה בבירור. היא הייתה יפייפיה, עדינה.

מה אני עושה? עוד קשר עם ונילית? אני אשתעמם תוך חודש ואז אצטרך למצוא דרך לסיים את הקשר ללא רגשות אשם. לפעמים אני חושב שסיום קשר יותר קשה מהחיזור הראשוני.

היא הרימה את העיניים מהבר והבחינה בי כשעצרתי לידה, עומד כמו טיפש, מעמיד פנים שאני ממתין לשירות. חיוך קצר. חייכתי חזרה. כבר התחלה טובה.

"היינקין... טובורג... מה שאתה רוצה..." אמרתי לברמן כשהוא ניגש אלי. ניסיתי להראות קול... מה אני מבין בבירות??? אני לא יודע מה ההבדל בין היינקין לטובורג!

הגנבתי עוד מבט לכיוון הג'ינג'ית. היא כנראה חיכתה לשתיה שהזמינה.

"את יודעת..." הסתובבתי אליה. "אומרים שג'ינג'יות..."

"תן לי לעצור אותך." היא אמרה בפתאומיות. "אני לא בקטע."

העמדתי פני תמים.

"את לא בקטע של מה?"

"של בחורים שיושבים בחוף הים, לבושים ככה... מעמידים פני אינטיליגנטים עם ספר, עד שעוברת מישהי שהם מנסים להתחיל איתה." היא ירקה רעל.

חייכתי. המבוכה השתלטה עלי לאט.

"אני לא..."

"אתה לא כזה." היא הפריעה עוד פעם. "אתה באמת באת לחוף הים רק בשביל לקרוא ספר. עדיין... לא בקטע."

הסתובבתי חזרה לכיוון הבר.

"סליחה..." התנצלתי והחלטתי לקצור את האבידות.

הברמן הניח לפני הג'ינג'ית שתי כוסות אשר נראו לי כמוחיטו. היא הרימה את שתי הכוסות והחלה להסתובב חזרה לכיוון החוף כשלפתע נעצרה ואמרה;

"אני מצטערת אם לא הייתי נעימה, אני פשוט לא רציתי לתת לך לעבוד קשה בשביל כלום."

"זה בסדר..." עניתי כשעיניי מיושרות לכיוון הברמן, עוקב אחרי תנועותיו כשהוא פותח את בקבור הבירה שממש לא רציתי.

הגי'נג'ית הסתובבה וחזרה לכיוון החוף.

הברמן הניח את בקבוק הבירה מולי ופלט; "ג'ינג'יות..."

חייכתי מתוך נימוס, שילמתי ואספתי את הבקבוק.

חזרתי לכיסא, הרמתי את הספר, העפתי מבט מהיר לכיוון הגי'נג'ית וחברתה אשר חזרו להשתזף הפעם עם שתי כוסות מוחיטו ביד, והחזרתי את מלוא תשומת ליבי לספר.

שעה וחצי עברו כמו דקה, הספר התברר כיצירה טובה, סיפור מעניין, דמויות מפותחות. לא התאכזבתי כלל. הרמתי מבטי מעל הדפים ולפתע הבחנתי בשתי הבחורות הצעירות מסדרות עצמן לקראת עזיבה. יופי, הסחת הדעת עומדת להעלם. חזרתי לספר.

"סליחה?"

הורדתי את הספר והרמתי מבט.  היא עמדה שם, הג'ינג'ית, מגבת בידה, מבט עדין.

"רציתי להתנצל על קודם... עוד פעם, זה לא אתה, זה כי פשוט לא רציתי..."

"זה בסדר." הפעם אני עצרתי אותה.

חזרתי לספר. כן... התנהגתי בגסות.

"הספר טוב לפחות?"

הורדתי את הספר עוד פעם.

"דווקא לא רע."

היא חייכה. החברה עמד לא רחוק, חיכתה לה.

"אתה תמיד קורא באנגלית, או רק מנסה להרשים את הבחורות כאן?"

"בדרך כלל באנגלית." עניתי ביובש.

"אני דפנה." (שם בדוי)

"דניאל." (בדוי) השבתי בחצי חיוך.

היא עמדה שם עם חיוך, כאילו מחכה להמשך ממני, אך שתקתי.

"טוב... תהנה מהספר דניאל." היא אמרה והסתובבה לכיוון החברה.

מה אני עושה??? צרחתי מבפנים.

"דפנה..." קמתי מהכיסא.

היא הסתובבה.

"מה הסיכוי שגבר זר, שנראה טוב ובילה יום חופש כשהוא קורא ספר על חוף הים, יקבל סיכוי להזמין אותך לקפה הערב?"

דפנה חייכה.

"אפסי, מצטערת." היא הסתובבה חזרה אלי. "אני הערב עובדת. אבל אם אותו גבר זר יזמין אותי לקפה מחר בערב.. רוב הסיכויים שאני אסכים."

גיחכתי מהמקוריות.

היא נתנה לי את מספר הנייד שלה ונעלמה עם החברה.