יום למחרת היה יום רגיל. התעוררתי בשעה 6:00, שתיתי את קפה הבוקר, יצאתי לריצה, התקלחתי, ביליתי רבע שעה בחדר הארונות כשאני מנסה לבחור את החליפה להיום, נכנסתי לרכב, הגעתי למשרד, ביליתי בישיבות, שיחות טלפון, מסמכים... אני חייב למצוא חיים, אמרתי לעצמי.
בשעה 17:00 מצאתי את עצמי לבד במשרד. סוף סוף עשר דקות של שקט. הרמתי את הנייד, עברתי על הודעות שנשלחו במהלך היום ולא נענו מכיוון שהייתי באמצע משהו.
הודעה מאמא... כמובן. הודעה מחבר נשוי שהתחנן כבר חודש שנארגן ערב גברים עם כל החברים מהתיכון... עוד יותר כמובן.
רגע... דפנה... נזכרתי בג'ינג'ית הסקסית, בעיניים העדינות, בקול העדין... למה היא דווקא ונילית??!!
יצאתי מההודעות ונכנסתי לאנשי הקשר. האצבע העבירה מהר לאנשי קשר באות D. הנה היא... Daphne.
עצרתי... חשבתי... דמיינתי... ואז... לחצתי.
"הלו?" הקול העדין שלה שיגע אותי! זה הקול שגבר רוצה לשמוע כשהזונה שלו מתחננת שהוא לא יפסיק.
"היי... זה דניאל, הבחור מאתמול, בחוף הים..."
היא זיהתה מיד. "הגבר הזר עם הספר באנגלית." היא ציחקקה.
וכרגיל... דקות ראשונות של מבוכה, גמגומים... עד שמוצאים נושא שיחה שגורם לשנינו להתחיל לגלוש אל סיפורים אישיים...
היא הייתה בת 23, גרה אצל ההורים, למדה בבקרים, עבדה בערבים, פרודה מגבר אשר יצאה איתו שנתיים. מה קרה? היא הרגישה שהקשר מיצה את עצמו כאשר גילתה שהוא נמשך גם לגברים.
"אני לא שוללת חופש בחירה, ואני לא איזו שמרנית, אל תבין אותי לא נכון. אני חושבת שכולם צריכים לעשות את מה שטוב להם... אבל הגבר שלי לא יכול להיות דו. גבר זה גבר."
חייכתי. אולי במילים הללו יש סאבטקסט לנושא חדר המיטות.
השיחה המשיכה. דיברנו על סרטים, סדרות, ספרים, מוזיקה... וכמובן... סקס.
"שניה..." התנצלתי כשהשיחה החלה לגלוש לכיוון מפגשים מיניים אשר אירעו לשנינו בעבר. קמתי מיד מהכיסא, ניגשתי אל דלת המשרד ופתחתי אותה קלות. דנה, המזכירה שלי, עדיין ישבה שם, הקלידה משהו במהירות על המחשב שלה.
"דנה..."
היא הרימה את עינייה אלי.
"אני באמצע שיחה חשובה... אז לא להפריע בכלל."
היא הנידה בראשה.
סגרתי את הדלת, נעלתי אותה וחזרתי אל מאחורי השולחן.
"אני איתך... מתנצל."
השיחה המשיכה.
"אז מה הדבר הכי סוטה שעשית?" היא לפתע שאלה אותי.
"אהה... הדבר הכי סו..."
"הכי קינקי. סקס במטוס? שלישיה? מקום ציבורי?" היא ציחקקה.
שיחררתי את העניבה במקצת. נהיה לי חם. לספר לה?
"במטוס לא. יש לי ידידה טובה שהיא דיילת. היא אמרה שלא מנקים שירותים במטוסים אף פעם, אז להמנע ככל האפשר."
היא צחקה.
"מקום ציבורי..." אמרתי כשאני חושב על כל המקומות בהם הייתי. "היו כמה..." מיד נזכרתי בלילה בו לקחתי את אחת השפחות שלי לחורשה שקטה, הפשטתי אותה, קשרתי את ידייה אל מאחוריי גבה, הרכבתי לה גאג ושיחקתי איתה כל הלילה.
"אתה ממש יבש, אה?" היא לפתע פלטה בהומור מעברו השני של הקו.
חייכתי. "כן... אני מניח שכן."
"זה רק אומר שאני לא צריכה לפחד ממך. נראית לי כמו ילד טוב כזה בים."
צחקתי.
"את יודעת שאלה שנראים הכי תמימים... הם הכי מסוכנים."
היא שתקה. "כן? למה אתה מסוכן?"
אני שתקתי.
מספר שניות של דממה הן המתכון הטוב ביותר לדעת כיצד קשר ימשיך. אם הדממה מופרת מיד, הקשר יסתיים במהירות, שכן לאף אחד מהצדדים אין חשש מתגובתו של השני. אך אם הדממה תופר רק כעבור מספר שניות...
"אני רוצה לראות אותך הערב." אמרתי לפתע.
"מכיר את המרפי'ס? במרינה?"
"כן."
"נפגש שם בשעה 21:30?"
נפגש שם? לא הבנתי...
"אני מעדיף לאסוף אותך."
"סורי... אתה מסוכן, לא? אני לא רוצה שאנשים מסוכנים ידעו איפה אני גרה." היא ציחקקה.
חייכתי. היא הייתה מקורית, אין ספק.
"אני לא אוהבת שאוספים אותי, זה גורם לי להרגיש מסכנה כזו."
יופי, אמרתי לעצמי... נפלתי לא רק על ונילית, אלא גם פמיניסטית!
"אז 21:30?" היא שאלה.
"כן..." עניתי עם חיוך.
אין הרבה מקומות בישראל אשר אני מרשה לעצמי להרגיש נינוח. המרינה בהרצליה היא אחד המקומות הללו.
בריזת הים אשר מלטפת את העוברים והשבים, צליל המים המתנגשים על דפני הסירות והיאכטות, האלגנטיות אשר עוטפת את המקום. לרגע אתה שוכח היכן אתה.
היא כבר ישבה, חיכתה. נעצרתי בכניסה.
היא ונילית. זה רק יסתיים ברע.
הסתובבתי והתרחקתי מהמרפי'ס. נעמדתי לא רחוק, השארתי את הג'ינג'ית בטווח ראייתי והוצאתי את הנייד מהכיס.
הסתכלתי עליה כשהיא לפתע הפנתה את מבטה אל הנייד שלה, הזיזה את האצבע במהירות על המסך, קירבה את המכשיר לאוזנה וענתה; "הלו?"
"היי..." לא הייתי בטוח במה שאני עושה.
"היי... אני כבר כאן. אתה קרוב?"
שתקתי.
"האמת..." לא הייתי בטוח במה שאני עושה. "האמת דפנה, הייתי צריך לעשות את השיחה הזו מקודם."
היא הזיזה את עצמה בכיסא בחוסר נוחות.
"נשוי? חברה?" היא שאלה.
"לא, ממש לא." עניתי במהירות. "הייתי צריך לספר לך משהו על עצמי."
היא חיכתה מספר שניות לפני ששאלה את ה; "מה?"
האמת... לא ידעתי כיצד להמשיך. יצאתי מפגר. מה אני עושה? היא נראית טוב, היא חמודה, מצחיקה, סקסית. זה משנה שהיא ונילית?
"יש לי... נטיות מסוימות." ניסיתי למצוא את ההתחלה.
"אתה הומו?"
"לא."
"אתה דו?"
"לא, דפנה... " נהייתי מתוסכל מהטיפשות שלי. חיפשתי דרך להסביר, אך איך מסבירים לאדם ונילי כי אני לא רוצה לפגוע בו בגלל שאני יודע כי תהיה חוסר התאמה במיטה?
"דניאל, אתה מוכן לדבר כבר?" היא התעצבנה.
הסתכלתי עליה. כמה רציתי אותה.
רגע... ממתי אני בורח מאתגרים?
ברקע, שיר מוכר, בוקע מאחת המסעדות הצמודות אלי; Sinéad O'Connor - Nothing Compares 2U . מכירים את התחושה הזו שאתם מתעוררים ואומרים לעצמכם, החיים הם לא סרט, אבל מי אמר שאי אפשר לעשות אותם דומים לסרט? Fuck it מילמלתי לעצמי בלחש וחזרתי לשיחת הטלפון.
"מה את חושבת עלי?" לפתע שאלתי.
"אה... מה אני חושבת? לא יודעת... אתה בסדר כזה..."
"את סומכת עלי?"
היא ציחקקה. "אני לא מכירה אותך, איך אני יכולה לסמוך עליך."
"לא לקחת סיכונים בחיים שלך?"
"אני לא א..." היא החלה לומר.
"דפנה, אני אתן לך שתי אפשרויות. באחת, את תחזרי הלילה לבד הביתה, ובעתיד הקרוב תפגשי בחור נחמד, תצאו כמה פעמים, תשכבו, תפתחו קשר ארוך ומשעמם אשר יסתכם בשתי נקודות פסגה, הצעת הנישואין והחתונה שלכם והיום בו הילד הראשון שלכם יגיע לעולם."
היא הקשיבה.
"בשניה... את באה איתי הלילה. את לא שואלת לאן, את לא שואלת למה, אבל אני מבטיח לך שאת תחווי לילה של שכרון חושים מוחלט." מה??? לא הבנתי מה אני אומר, מה אני עושה!!! "אבל זה אומר שאת צריכה לבטוח בי לגמרי. לא רק עכשיו, אלא כל הלילה."
הסתכלתי על הג'ינג'ית הצעירה. היא לא זזה. הטלפון ליד האוזן שלה. אם היא הייתה חושבת שאני מטורף כמו שאני חשבתי לעצמי באותה שניה, היא הייתה כבר מנתקת. אך היא לא.
המשכתי. "קומי עכשיו, צאי משם. אם תפני ימינה ביציאה, אני יוצא מחייך ואת לא תשמעי אותי עוד פעם. אם תפני שמאלה... אני לוקח אותך לרכב שלי ומשם לדירה שלי." היא הרימה את עינייה מהשולחן והחלה להסתכל מסביב. "תחליטי..." אמרתי וניתקתי את השיחה.
