"אני שונאת שאתה משווה אותי אליה..." היא אמרה לי בשיחות האחרונות שלנו.
היא התכוונה לאקסית המיתולוגית, זו שהלב שלי היה שייך לה וזו שגרמה לי לכאב הכי בלתי נסבל שאי פעם הרגשתי.
קשה לשכוח את הרגע הזה בו גיליתי לפני שנים שהיא (האקסית) נסעה לאילת עם האקס שלה. אני זוכר שהייתי במצב של כאב, חוסר אונים... רגש שלא מפסיק להציף ולחסום את מעט האויר שהיה לי.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה...
"היא באילת." ידידה טובה אמרה לי כשמחזיקה את עיניים מופנות מטה.
"עם הבת שלה?" שאלתי
"כן... ו..."
"ו...?"
"ואיתו."
בשניה אחת הכל חזר... אותו אירוע... אותן דמויות (אישה שאהבתי, אקס חסר חשיבות, בית מלון מדרגה ג' באילת), הכל חזר כאילו אני חי את זה מחדש.
"אתה חייב להמשיך, אתה לא יכול לאהוב מישהי כזו." ידידה שלי אמרה ופתאום עצרה, כאילו לא התכוונה לפלוט את האמת.
"את אמרת..." התחלתי לומר
"אני יודעת מה אמרתי, ואני יודעת מה אני אומרת עכשיו. היא לא האישה שאתה צריך. חשבתי שכן, טעיתי. ניסיתי לגרום לשניכם להבין שאתם אוהבים, שאתם שייכים..."
"היא לא אישה ש..."
"שמה?" היא עצרה אותי. "היא לא כמו האקסית? היא באילת! עם האקס! אתה צריך עוד סימן?"
אני לא אשקר... בכיתי... נסגרתי... לא הסכמתי לדבר עם אף אחד... ואז... התעוררתי חזרה למי שאני.
איך המשפט אומר... אם אתה אוהב מישהו באמת... תן לו ללכת.
הסתובבתי אל האישה שמעמידה פנים שהיא אשתי כבר כמה שנים טובות. אולי הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים.
"אני יודעת שאתה אהבת אותה. אני יודעת שראית את הבת שלה כאילו שהיא שלך. אבל אני לא נותנת לך להתקרב אליה יותר. היא איכזבה לא אותך. היא איכזבה אותי."
הסתכלתי על ידידה שלי. היא תמיד חשבה שהיא האמא שלי ושל כל החברים שלנו ובדרך כלל הייתי מתווכח איתה... אבל לא הפעם.