ארוחת ערב אצלי בדירה.משפחה, חברים...
כולם יושבים מסביב לשולחן, צוחקים, נהנים. רונה (בדוי) מסתכלת עלי מהצד השני של השולחן.
אני ורונה מכירים כבר יותר מ20 שנים. היא בעלת חנות בגדים, מישהי שבחיים לא הייתי אמור להתחבר אליה, אבל היא אחד האנשים היחידים שאני יודע שהם טובים. מסוג האנשים שחושבים קודם על אחרים מאשר על עצמם.
הפכנו להיות ידידים הכי קרובים שיש, אפילו ברמה של שירי (בדוי).
המבט החודר שלה הבהיר שעד סוף הערב תהיה כאן שיחה בה אצטרך להסביר למה אני יושב שם עם מבט של אחד שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט.
כשנכנסו לחדר העבודה שלי בזמן שכולם נשארו בסלון, היא נעלה את הדלת מאחוריה, התיישבה על ספת העור וסידרה את השמלה שלה.
היא הסתכלה עלי ושתקה.
"מה?" שאלתי.
"אתה הולך לספר לי או שאתה רוצה שאני אנחש?"
האמת, רציתי לספר למישהו שלא מכיר את הסיפור. מישהו שייתן לי חוות דעת אמיתית על מה שקורה. מישהו ניטרלי.
"תפתחי את האינסטגרם שלך." אמרתי לה והתיישבתי לידה.
היא הרימה את הנייד ופתחה את האינסטגרם.
היא עקבה אחרי לינור (בדוי) ואחרי הבת שלה. היא אפילו לא ידעה מי הן.
"זו לינור..." הצבעתי לה על תמונה ישנה. האינסטגרם של לינור לא היה פעיל כבר שנים. היא כנראה עזבה אותו.
"מה?" היא לא הבינה.
"זו האישה שסיפרתי לך עליה."
רונה הסתכלה עליה ואז עלי. הסברתי לה מה התאחש במהלך השנה האחרונה. סיפרתי לה על החופש שלקחתי בשביל להיות איתה ואת התכנית שהייתה לי על מנת שנהיה ביחד.
"אתה יודע מה הסיפור שלך איתה מזכיר לי?" היא אמרה לפתע. "את הסרט 'אישה יפה'... אתה זוכר? הוא איש עסקים עשיר שלא חי רק עובד כל הזמן. נוסע במטוסים פרטיים, נוהג על רכבים של יוקרה... והיא מסכנה, פשוטה, אבל אחת שיודעת להנות מהחיים."
"איך זה אני והיא?"
"תעשה לי טובה..." היא אמרה כשהיא קמה מהספה ונעמדה מולי.
"אתה זוכר איך הסרט הסתיים?" היא שאלה.
"לא..."
"הם היו ביחד..." היא השלימה ויצאה.