אתמול התארגנתי לצאת מהמשרד, מתכונן ללילה נוסף של שינה ברכב, כשפתחתי את הווטסאפ, כרגיל, רק רוצה לראות שהיא מחוברת, שהיא בסדר.
ואז...
יכול להיות? שאלתי את עצמי... ״ לא... אין מצב.״
ה״סימן״ שביקשתי מאלוהים לפתע התקיים.
אבל... לא... זה צירוף מקרים.
התקשרתי לשירי (בדוי).
״אתה רציני?!״ היא צרחה לשפורפרת. ״אתה באמת לא מבין שמשמיים מנסים בכוח להראות לכם שאתם צריכים להיות ביחד?!״
״שירי, זה צירוף מקרים. אני לא חושב שזה ׳סימן׳.״
״בוא נראה... אתה אומר לאלוהים שאם אתם אמורים להיות ביחד שיתן לך סימן ואחרי שבוע זה קורה. מעניין. צירוף מקרים.״ הציניות הייתה ברורה.
״יודעת מה, נגיד ואת צודקת, ואלוהים גרם לה לעשות את מה שעשתה (הסימן), מה אני אמור לעשות?״
שירי לא ענתה. האמת, לא נראה לי שיש תשובה לשאלה כזו.
להתקשר? ברור שלא... היא איתו.
לשלוח הודעה? היא לא הגיבה בכלל להודעה האחרונה ששלחתי לה.
ישבתי ברכב, מחובר לווטסאפ, היא מחוברת. הבניין בו היא נמצאת, מולי. אני מסתכל לכיוון הכניסה. הוא בטח שם.
לקחתי נשימה עמוקה והרשיתי לעצמי לעצום עיניים, מנסה לחשוב מה אני אמור לומר לה אם תהיה אזעקה ואני ארוץ למעלה לדירה שלה.
״במקרה הייתי באזור...״
לא...
התחלתי לחזור לשגרה, ביליתי היום את רוב היום במשרד, כולם כבר הבינו שחזרתי... ועכשיו, אני בדירה, חושב עליה, על כך שהייתי רוצה להיות איתה ועם הבת שלה, להיות בטוח שהן בטוחות... לחבק את לינור (בדוי) חזק אחרי שהבת שלה נרדמת.
להירדם איתה...
להיות קרוב בשביל להיות בטוח.
כל יום אני מתחיל לכתוב לה הודעות... כל פעם הודעה אחרת... אבל אני אף פעם לא שולח.
אני מתחבר לווטסאפ. היא לא מחוברת ואני לא רואה מתי היא הייתה מחוברת לאחרונה... היא מחקה אותי.
אבל זה בסדר, היא מאושרת... אז גם אני...