על הפתק כתוב ״לא לפתוח. חכי להוראות״ ולידו מונח בקבוקון זכוכית קטן כזה של דוגמית בושם, עם נוזל צהבהב בתוכו ועם פקק קטן מפלסטיק עם מקלון קטן בתוך הנוזל. דוגמית. כמו דוגמית בושם, אבל לא.
על הפתק כתוב ״קחי את זה איתך לעבודה״.
---
אני מתישב בשולחן לא רחוק בבית הקפה, כשהיא יושבת שם לצהריים. אני רואה אותה. היא רואה אותי.
אני כותב לה - ״בבקבוקון יש מעט מהשתן שלי, מהבוקר. אני רוצה לראות לראות אותך מתבשמת איתו. קצת על הצוואר. קצת על פרקי הידיים. קצת מתחת לאף. טיפה על הלשון״.
אני רואה אותה מתחילה לכתוב וכותב ישר - ״אל תכתבי לי״.
אגב, בבקבוקון אין שתן. לא באמת. אבל היא לא צריכה לדעת את זה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה להתגבר על החשש שלה מלעשות משהו פומבי ועל החשש שלה משתן.
אני מביט בשקט מהצד.
אני כותב - ״תעשי - או שתלכי. אין דרך ביניים״.
אני חושב שאני רואה את הרעד ביד שלה, כשהיא עושה. פותחת את הפקק. נוגעת בעצמה עם מקלון הפלסטיק.
אני חושב שאני יכול להריח את הכוס שלה נרטב מהמרחק הזה.
אני יודע שהיא מתחרפנת.
״יפה״ אני כותב לה כשהיא מסיימת, ״אל תשטפי את זה עד סוף היום״.
היא נועצת בי מבט כועס.
שעה אחר כך היא שולחת לי סרטון שלה מאוננת בשירותים של המשרד.