הגרון

אחרי הארוחה אנחנו יושבים בחוץ, שותים יין, המאווררים מזיזים את האוויר. ריח של דשא.

עשרה אנשים, אולי יותר. מכרים. חברים. קולגות. חלקם בזוגות. חלקם לא.

והיא. 

היא שם ואני מבין שהיא לא זוכרת מי אני ומאיפה. ואני שותק. לא אומר. רואה אותה מסתכלת עלי מדי פעם. מנסה להזכר.

אני מוזג לעצמי עוד יין והיא ניגשת ומבקשת שאמלא לה את הכוס.

״אתה מאוד מוכר לי״, היא אומרת

״זה כי אנחנו מכירים. בערך״, אני עונה.

״מאיפה?״, היא נשמעת מופתעת.

״אני אתן לך עוד זמן להבין בעצמך״

״תן לי רמז?״

״לא עשו ביננו היכרות רשמית אז״

״זה לא עוזר הרבה. אולי פשוט תגיד לי״

״אני לא רוצה להביך אותך״

״קשה להביך אותי״.

״אני מהעבר הפרוע שלך״, אני אומר לה.

היא עוצרת לרגע. מסתכלת עלי. אני מדמיין שהיא מסמיקה. אולי לא.

״תסביר״

״לפני 15 שנים בערך, אולי יותר. אצל xxxx בדירה ביפו״

העיניים שלה נפקחות. עכשיו בוודאות היא מסמיקה.

״היינו...״ היא מחפשת מילה, ״היינו... ביחד?״ היא שואלת

״ביחד זו מילה קצת גדולה לדברים שקורים באורגיה, אבל כן. אני זוכר אותך בבירור. ״

אני מביט בה ולוגם מהיין. היא מביטה בי. מחייכת. קצת נבוכה.

בעלה מגיע. אנחנו מכירים מהעבודה. לא חברים. מכירים.

עוד קצת סמול טוק. הם מתנצלים שמאוחר והבייביסיטר וכל זה וזהו. הם הולכים.

אחת בלילה. הטלפון רוטט. הודעה בפייסבוק.

היא: ״אתה היית מאחורי, כשירדתי לחברה של XXXX. {סמיילי}״.

אני: ״כן״.

היא: ״איך זיהית אותי״

אני: ״קעקוע ציפור על כתף ימין. ויש לי זיכרון טוב. אני זוכר אותך מאוד בבירור״.

היא: ״אני זוכרת אותך עכשיו״

אני: ״שמח לשמוע״

היא: ״אתה עוד בקטע?״

אני: ״אני מעדיף אחד-על-אחת בימים אלו״

היא: ״אני שמחה לשמוע״

אני: {סמיילי}