שישי בצהריים. אחרי הגן.
הילדים משחקים. ההורים שותים יין זול. קצת חם מדי ובכל זאת יש גם רוח קצת קרה מדי.
יש איזו מפעילה שלא משתלטת על הבלאגן ויש עוד עוגה ומתנות וכל זה.
הרבה סמול טוק. פחות מדי זמן לשנ״צ שהייתי רוצה.
״אתה לא מזהה אותי, הא?״ היא אומרת.
״מעבר לגן וכל זה? אני מודה שלא״, אני עונה, ״תזכירי לי?״
יש לה משהו מוזר בפנים, שאני רוצה להאמין שהייתי זוכר, אבל אני לא. היא קצת מלאה מדי וקצת מוזנחת מדי, כמו כולם במסיבת גן בשישי בצהריים.
אני שותה מהיין שלי.
״מהכלוב״, היא אומרת.
״זה כללי מדי״ אני עונה ומחייך, אבל נראה לי שאני מתחיל להזכר.
היא אומרת מי היא היתה פה פעם ואני מודה שאני לא זוכר שמות משתמש. בקושי זוכר אנשים.
״באת אלי פעם, כשעוד הייתי עם בעלי. גרנו ברמת גן ליד בית הכנסת הגדול״, היא ממשיכה.
ובום אני זוכר הכל.
את המבט הזה. את הידיים שלי מחזיקות את הידיים שלה גבוה מעל הראש וצמוד לקיר, כשאני מכניס את הזין שלי לגרון שלה. את הדפיקה המהירה הזאת של הפה. את הבריחה המהירה החוצה. את הצעצועים על הרצפה. את העצב העמוק של הימים ההם. את התחושה שהיא במקום דומה אבל בעולם אחר.
אני זוכר את הגמירה שלי. עליה. על הרצפה. את הריצה המהירה לרכב שהשארתי בחניה לא טובה ואת הנסיעה חזרה לעבודה.
״אכלתי צהריים עם חבר״ אמרתי אז, כמו תמיד, כשחזרתי למשרד.
זו לא היתה תקופה טובה. זה לא היה מפגש טוב. לא מבחינת המעשה ולא מבחינת התקופה.
לא רציתי להזכר בזה ואני לא רוצה את זה שוב.
תקופה של הרס עצמי.
אני ממשיך בהכחשה.
״באת אלי פעם, כשעוד הייתי עם בעלי. גרנו ברמת גן ליד בית הכנסת הגדול״, היא ממשיכה.
״הוא היה בבית?״, אני צוחק.
״לא לא. נו. אתה באמת לא זוכר?״
״מה עשינו?״
״זה מביך״ היא מגחכת לעצמה בלי לצחוק, ״אתה יודע...״
״אני מבין. סליחה. אני לא זוכר״, אני אומר, ״לא נעים לומר, אבל היו לי קצת יותר מדי מפגשים כאלה לאורך השנים״
״אני מניחה״, היא אומרת.
״אז... מה איתך בימים אלה?״ אני שואל, מנסה להסיט את השיחה. לא רוצה ליפול לזה שוב.
״כמו כולם. גירושים. מעברים. שינויים בחיים״, היא עונה.
״את עוד בכלוב?״ אני שואל?
״לא לא. אני בפאזה אחרת״, היא עונה, ״אתה?״
״לא לא״, אני משקר לה, אולי היא משקרת גם לי, ״כמוך, אני בפאזה אחרת״.
״שניה, אני תכף חוזר״ אני אומר לה והולך לשחק עם הבן שלי ולא חוזר.
בתחת שלי פאזה אחרת.
