בערב, קצת אחרי שהחשיך אבל לא לגמרי, באוטו, במושב האחורי, בחניה חצי מבודדת ליד איזו גדר גבוהה של מגרש כדורגל, לא רחוק מתחנת הרכבת, היא שוכבת על הצד ואני גומר לה על הפנים. היא לא זזה. הזרע זולג לאט. מחליק לה על הלחי. ואז הדמעות זולגות לה מהעיניים.
״את בסדר?״
היא לא עונה.
היא מרימה את החולצה שלה ומנגבת איתה את הפנים.
״יש לי מגבונים״ אני אומר לה והיא שותקת ודומעת.
״את בסדר?״
״כן״ היא עונה בשקט, ״תחזיר אותי לתחנה?״
״את לא נראית בסדר״
״אני בסדר״
אני מניע ונוסע את הדרך הקצרה בחזרה לתחנה.
תחושה משונה שעשיתי משהו רע.
היא לוקחת מגבון מהחבילה ומנגבת את הפנים.
היא נותנת לי נשיקה על הלחי. אני יכול להריח את הזיעה שלה.
ריח עדין של סוף יום. ריח של זרע ומגבון. ריח של מישהי שלא אכפת לה מעצמה.
היא מחבקת אותי. אני מרגיש מוזר.
״אני מגיעה שוב ביום שלישי, באותה שעה. תבוא שוב?״
״אני מרגיש קצת מוזר עם זה״
״אני בסדר״
״את לא נראית בסדר״
"אני בסדר. באמת. אני צריכה את התחושה הזאת״ היא אומרת ומנגבת דמעה.
״איזו״
״בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו״ היא אומרת, ״תבוא שוב? לא בא לי לחפש מישהו אחר״
״אני לא יודע״ אני עונה. (כן. ברור שאבוא).
״אתה תבוא״ היא אומרת.
״נראה״ אני עונה. (כן, ברור שאבוא).
היא יוצאת מהאוטו ונכנסת לתחנת הרכבת.
ואני נוסע הביתה למי שהייתה אז בת הזוג שלי.
(כן, ברור שאבוא)
